אתמול, בגן של הישוב, שמעתי מעשה נדיר מחבר שלי על המחנך בבית הספר של אחיו הקטן. בוקר אחד, הגיע המחנך לבית הספר ולא הבין מה המשטרה מחפשת שם, עד שהתברר לו שאחד מתלמידיו החלשים הרחיק לכת הפעם יותר מתמיד. התלמיד פרץ לבית הספר, גנב רכוש והצליח בנוסף לכל לפרוץ גם את הדלת של המזכירות ולגנוב משם את טפסי הבגרות שהיו מוכנים לקראת הבחינה מחר.
התלמיד המוכשר מהבית הקשה
מבחינת המנהל הסיפור היה סגור. התלמיד הזה עבריין, אין כאן שאלה בכלל, והוא הולך לעוף מבית הספר תוך כדי פתיחת תיק במשטרה. בהתחלה המחנך ניסה לשכנע את המנהל שאם יסלקו אותו מבית הספר, דינו נחרץ להיות עבריין רחוב. אין כאן שאלה בכלל, בגלל שגם ככה הוא מגיע מבית קשה.
העניין הוא שכלום לא עניין יותר את המנהל, שלא רצה את העבריין הזה בבית הספר שלו. המחנך אמר למנהל שהוא מוכן להיות ערב לו באופן אישי. "אם אתה מתכוון לחתום עליו ערבות, אז מבחינתי זה בסדר", התרצה המנהל. וכך קרה: המחנך הזה חתם עליו ערבות.
וכאן מגיע החלק המדהים: אחרי שנכנסו בתלמיד הזה באין כניסה בשיחת הנזיפה מול המנהל, שלא הפסיק לרדת עליו, הגיע המחנך ואמר לתלמיד שלו כך: "אתה יודע איזה רמות של כישרון, נחישות ויצירתיות צריך בכדי לפרוץ לבית הספר כמו שעשית? כל השנה אני בקושי שומע ממך, חשבתי שאתה עצלן, וגם למען האמת לא התלמיד הכי מבריק שלי, ופתאום אתה מביא כאן פריצה מהאגדות: מתחמק ממצלמות האבטחה (התלמיד נתפס רק בגלל שכן שהבחין בו בשלוש לפנות בוקר והזעיק את המשטרה. כל מצלמות האבטחה נוטרלו), מתכנן מראש מהלך שנראה לקוח מ'משימה בלתי אפשרית' ועוד בסוף מצליח להתחמק, ורק במקרה נתפסת? אתה יודע אילו כוחות יש לך?
"נכון, עשית מעשה שלא יעשה של עבריינות ועברת על החוק, וזו פעם אחרונה שאתה עושה את זה, ואני חותם עליך ערבות, אבל אתה מבין שאם תצליח לקחת את הכוחות הגדולים הללו למקומות טובים, אתה תמריא ותעוף קדימה?"
התלמיד היה בהלם. הוא חשב שהמחנך הולך להיכנס בו בפעם השנייה, אולם הוא פשוט לא הפסיק לשבח אותו על הפוטנציאל המטורף שטמון בו. לאחר מכן חל שינוי בהתנהגות של התלמיד בגלל סיבה אחת. פתאום המחנך שחתם עליו ערבות גילה אותו מחדש והתחיל להתייחס אליו כאל תלמיד מוביל ובהתאם לאפקט הפיגמליון (נבואה המגשימה את עצמה בחינוך), התוצאות לא איחרו לבוא.
הניצוץ המיוחד שלו
למה חבר שלי סיפר לי את זה דווקא אתמול? כי התלמיד הזה הוא האח הקטן שלו, שסיים אתמול תואר ראשון ב'מנהל עסקים' באוניברסיטת 'בר אילן'. ורק לחשוב מה היה קורה אם הוא לא היה נופל על כזה מחנך מיוחד, אלא על עוד בורג שזורם עם המנהל.
לא יכולתי שלא לחשוב על כל הילדים והתלמידים שנתקלו באנשי חינוך שלא האמינו בהם ובמקום לתת להם כנפיים, העמידו מולם תקרות זכוכית ובמקום לנפוח בהם נשמה וחיות וחמצן בחלומות, רוקנו ופוצצו אותם עד כדי כך שהצליחו להקפיא להם את הניצוץ המיוחד והתמים הזה שילדים נולדים איתו. הניצוץ שבגללו הם בטוחים שכל העולם לפניהם ושיום אחד הם יוכלו להגשים ולממש את כל החלומות שלהם.
ואחרי שחשבתי על אנשי החינוך, חשבתי על הכובע השני שלי כהורה וכמה פעמים יצא לי ככה בטעות לשמוע את החלומות של הילדים שלי ובמקום להעיף אותם גבוה - לרפות את ידם, לא בכוונה כמובן, סתם, בטעות ובהסיח הדעת של מבוגרים שמאובקים בציניות ובאבק הזמן ורק פוחדים כל הזמן שהילדים שלהם לא יתאכזבו חלילה. וכמה נכון המשפט הזה של הרב שלמה קרליבך ז"ל שאמר: "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו".
אז תלמידים וילדים יקרים, הטור הזה מוקדש לכם, מאיתנו המחנכים וההורים: אנחנו מבקשים סליחה ומחילה על כל הפעמים שבהם היינו צריכים להעניק לכם מילים מחממות, טובות, מנפחות כנפיים ורוח, ובמקום זאת הורדנו אתכם בחבטה לקרקע המציאות. זה לא אתם. זה אנחנו.
ואם תרצו, תמיד תוכלו להיות הכי טובים ומדהימים כמו שרק אתם יכולים, מבלי להשוות לאף אחד אחר, ותזכרו שבכל פעם שתשכחו את המילים הללו, אנחנו כאן בכדי להזכיר לכם אותן שוב ושוב ושוב.
