"נולדתי בירושלים, ובנעוריי חייתי בניו יורק ובלונדון. אחרי השחרור התחתנתי, נולד לנו בן ואחרי שנה וחצי התגרשנו. בגיל 24 הכרתי את בן זוגי השני, ונולדה לנו בת משותפת. אחרי חמש שנים נפרדנו. במקביל, פיתחתי קריירה כצלמת. השתתפתי בתערוכות בניו יורק וזכיתי בפרסים. בגיל 29 התקבלתי לפרויקט יזמות של סטף ורטהיימר ואוניברסיטת תל אביב ופתחתי חברת בוטיק לתיווך עסקי. החיים היו מאוד נוחים מבחינה כלכלית ונראו מבטיחים לטווח ארוך.
>> בואו לעמוד שלנו בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- בני הזוג שאיבדו את ביתם ופתחו פרק חדש בלי כעס
"ביום שישי אחר הצהריים, לפני 12 שנה, השתתפתי באירוע חברתי במפעל של לקוח במרכז הארץ. כשהוא הסתיים, ירדתי לחניה, להצטרף לטרמפ לתל אביב. עמדתי בחניון ושמעתי מאחוריי רכב שעשה רוורס. הסתובבתי אליו והספקתי לראות מול פניי רכב פרטי גבוה, שפוגע בי חזיתית. נפלתי על הגב. הצלחתי להסתובב על הבטן, ואז – כנראה בניסיון נוסף לצאת מהחניה – הוא עלה עליי שוב, הפעם על הגב. בפעם השלישית הוא הצליח לצאת מהחניה ועבר מעליי. ראיתי את האגזוז שלו צמוד לי לפנים, אבל הפעם הוא לא פגע בי.
"הייתי בהכרה מלאה. הכאבים היו איומים. צעקתי, אנשים התגודדו סביבי ופוניתי לחדר מיון, שם ראו על הגוף שלי בבירור סימני צמיגים. בבדיקות התברר שעמוד השדרה המותני והצלעות נמעכו, והייתה גם פגיעה עצבית. עברתי ניתוחים לאיחוי וקיבוע חוליות – יש לי קילו וחצי ברזלים בגוף – והתחזית הייתה שלא אחזור ללכת.
"אחרי כחודש במחלקה האורתופדית הועברתי לשיקום בבית. היו לי כאבי תופת, צרחתי בלילות, לא יכולתי לנשום, כי הצלעות היו שבורות והגב מרוסק. רציתי למות. בני בן השמונה עבר לאבא שלו. הבת בת השלוש נשארה בהתחלה בבית, אבל אני הייתי עצבנית וכאובה ולא יכולתי לתפקד כאמא, והיא עברה זמנית לאבא שלה. שנה וחצי שכבתי במיטה חסרת אונים. מאדם סופר־אקטיבי פתאום הפכתי לאסירה בצינוק. היו לי סיוטים והתקפי חרדה והצטבר אצלי המון סטרס. בצד החיובי, במהלך השיקום חזרתי לאהבה ישנה שלי והתחלתי לכתוב תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה.
"אחרי שנה וחצי, בעקבות פיזיותרפיה אינטנסיבית, חזרתי לאט־לאט ללכת. קיוויתי להיות אדם בריא ואמא מתפקדת. ואז התחלתי להרגיש חולשה לא מוסברת. התחילו בחילות והקאות וירדתי דרסטית במשקל. הגעתי למצב שלא היה לי כוח לרדת מהמיטה. באחד הלילות, כשנתיים אחרי התאונה, הרגשתי שאני הולכת למות. הזעקתי את אמא שלי והגענו לחדר מיון. רגע לפני ששחררו אותי עם אבחנה של שפעת, אמא, שהייתה פרמדיקית, הבחינה שרמת הסוכר שלי גבוהה באופן מסוכן, ובעצם הצילה את חיי. הועברתי מיד לטיפול נמרץ ומשם למחלקה פנימית והתבשרתי שיש לי סוכרת. הקשר לתאונה נעשה די מהר, מאחר שידוע שסוכרת עלולה להתפרץ בעקבות טראומה.
"ואז התחיל המסע של חיי: להיות מאוזנת מבחינת הסוכרת. חוסר איזון גורם לפגיעות באיברים הפנימיים, בעיקר בלב ובכליות, ומסכן חיים. עם כל המאמצים, לא הצלחתי לשמור על איזון והגעתי לאשפוזים רבים. בהמשך עברתי שני התקפי לב ושני צנתורים, ויש לי חמישה תומכנים (סטנטים).
"לפני שנה וחצי, בסופו של מסע מתסכל של עשר שנים, הגעתי למרכז DMC בתל אביב, לפרופ' איתמר רז, מומחה עולמי לסוכרת. הוא קבע שמצב הפוסט־טראומה שלי גורם לסטרס שמקשה את איזון הסוכר, והמליץ לי להתחבר לסנסור שבודק סוכר בדם על ידי סריקה חיצונית, בלי הצורך להידקר כמה פעמים ביום. מאז אני מרגישה שאני בשליטה על הסוכר, ולא שהוא בשליטה עליי.
"לפני כשנה נכנסתי לאתר היכרויות יפני ומצאתי את קיי, תושב קיוטו, שהגיע ארצה לחודש וחצי לעבודה בהייטק. התאהבנו ממבט ראשון. הוא מקבל אותי עם הסוכרת והשלכותיה באהבה רבה. התכנון הוא שברגע שהבת שלי תסיים תיכון, אסע אליו ואחיה איתו ביפן. זאת, אלא אם הוליווד תקרא לי קודם כדי להפיק סרט על פי הסיפור שלי.
שורה תחתונה:
"בחרתי לא להרגיש מסכנה שחייה נהרסו. אולי דווקא בגלל התאונה, אני שמחה היום במה ובמי שאני ולאן שהגעתי כאדם".
______________________________________________________
מאחורי הריקוד הזה מסתתר סיפור אישי מרגש. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
