חלום חייו של ניצן אבידור - להיות אמן טוטאלי - בא עם מחיר גבוה במיוחד. כל החיים הוא עסק באמנות כתחביב, אבל בגיל 43 עזב מקום עבודה מסודר והתמסר כל כולו לפיסול. מאז הוא גר לבדו, לווה כספים מקרובי משפחה, עובד בעבודות מזדמנות אצל חברים - ולא חושב לרגע שיכול היה לחיות אחרת. "לאן אני אחזור? מעכשיו ועד המוות זה מה שאני עושה, ושום דבר אחר לא מעניין אותי", הוא אומר. "בלתי אפשרי לשרוד רק מאמנות, אבל אני כבר לא יכול לשעבד את הנפש שלי למשהו אחר".
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- מזל סלומון התמודדה שנים רבות עם משקל יתר, עד שהגיע הפתרון
אבידור יוצר פסלי ענק מברזל המוצגים, בין היתר, בפארק כפר סבא ובמכללת אחווה שבבאר טוביה. כדי לקדם את עצמו, הוא רודף אחר ספונסרים ומגיש בקשות להציג בתערוכות ובגלריות. רבות מבקשותיו נענות בשלילה, אבל יש לו גם הצלחות, כמו השתתפותו בביאנלה של פירנצה – אירוע האמנות הבינלאומי היוקרתי שהתקיים בחודש שעבר. אבידור לא רק התקבל אליו, אלא גם זכה במקום החמישי בקטגוריית הפיסול. "אני אדם שלא מתרגש בקלות" הוא אומר, "אבל שם לא הפסקתי להתרגש. אפילו טקס הפתיחה, שהיה באולם ענקי עם המוני אנשים בתלבושת ימי הביניים, חצוצרות ותופים - הרס אותי. הביאנלה היא הפקה ענקית עם הרצאות וטקסים מבוקר ועד ערב, מיצבים, אירועים אמנותיים וחבר שופטים בינלאומי שמבקר את העבודות".
הוא לא היה הישראלי היחיד שעורר התלהבות בקרב השופטים: גם הצלם יובל טבול ואמנית הטקסטיל אגלה גרונפלד חזרו הביתה עם פרס, אבל בארץ לא ממש התפעלו מההישג, ואבידור מאוכזב מכך. "הוצגנו שם כאמנים ישראלים, אבל כשחזרנו, לא כתבו עלינו בכלל. אמנים טורקים הראו לי כתבות שפרסמו עליהם בבית. גם על האמנים מכורדיסטאן כתבו. רק פה האמנות לא מעניינת אף אחד".
ליצן שאהב לעשות שטויות
הסטודיו של אבידור (55) נמצא במושב גן חיים שבשרון, בשטח שעליו עומד גם הבית שבו הוא גדל. בבית הגדול גרים עד היום אמו ואחד מארבעת אחיו, והוא מתגורר בבית קטן שבנה בחצר, היכן שעמד פעם בית מלאכה. "הייתי ילד בעייתי למרות שהייתי מאוד אהוב", הוא מעיד על עצמו. "כבר בגן קפצתי מהגדר וברחתי הביתה. כיתות א' עד ג' הן עבורי חור שחור, כי מרוב שלא רציתי להיות שם, אני לא זוכר כלום".
לדבריו, תמיד הייתה בו אהבה לאמנות. מסבא שלו קיבל רתכת במתנה, ובעזרתה ריתך ופיסל בחצר הבית. אביו, שהיה מורה, מילא את המדפים בספרי אמנות והיסטוריה, והוא אהב לקרוא בהם. את בית הספר התיכון לא סיים: במקום ללמוד, העדיף להסתובב עם "חבורה לא כל כך טובה של ברדקיסטים", כהגדרתו, ואף הצטרף אליהם כשהחליטו לגנוב רכב. לאחר שנתפסו ונשלחו למעצר, התפרקה החבורה. באותו זמן הגיעה שעתו של אבידור להתגייס לצה"ל. באופן מפתיע, הנער עם הנטיות האמנותיות שלא הסתדר עד אז בשום מסגרת, פרח בצבא. הוא עבר שירות מלא בחטיבה 7, כולל חצי שנה בלבנון וקורס מפקדים, ואחרי השחרור השלים בגרויות, למד הנדסת מכונות באורט סינגלובסקי והחל לעבוד כהנדסאי במפעל לבתי אריזה. כשהמפעל נסגר, קיבל תפקיד של מנהל אחזקה בחברת המזרנים סימונס.
זנחת את האמנות?
"לא. תמיד עסקתי באמנות. כסטודנט עשיתי פסלים מחימר, ואחרי הלימודים ציירתי. גם כשעבדתי כמנהל אחזקה, הרחבתי את התפקיד ועשיתי דברים יצירתיים שלא הייתי אמור לעשות, כמו לתכנן ולבנות מכונות. הייתה שם גם מסגרייה גדולה שבה עשיתי עבודות אמנות אחרי שעות העבודה".
במהלך השנים התחתן ונולד לו בן, שרון (25). אחרי שש שנות נישואים, בגיל 36, הוא התגרש ועבר לגור בקרוואן בגינה בבית הוריו. לפני 12 שנה החליט להרים גם את העוגן האחרון שנשאר לו. "תמיד אמרתי שאני הולך להיות שם, באמנות, אבל שנים זה לא קרה, ועד היום אני לא יודע למה. 14 שנה עבדתי בסימונס, וזה היה הבית שלי, אבל תמיד הייתי קצת ליצן שאוהב לעשות שטויות. מישיבות ההנהלה היו מגרשים אותי כי הייתי מתייחס אליהן כאל בזבוז זמן, ובשלב מסוים התחלתי להיות יותר מדי בעייתי. ביקשתי פגישה עם המנכ"ל, הצבתי רשימת דרישות ואמרתי שאם לא אקבל אותן, אני עוזב והולך להיות אמן".
הופתעת כשאמרו לך תודה ושלום?
"הייתי מופתע אם הם היו נעתרים, כי הדרישות שלי היו בכוונה מאוד גבוהות. אולי כל זה קרה במסגרת משבר גיל ה-40. כשסיפרתי להוריי, הם לא קיבלו את זה בהבנה. הם אמרו שזה בלתי אפשרי להתפרנס מאמנות".
והם צדקו.
"היו לי ספונסרים שהשקיעו בי, אבל עד היום אני נעזר כספית באמי ובאחים שלי. לפעמים אני עושה עבודות יומיות אצל חבר, אבל אני חי על הקצה של הקצה".
מה עם הכסף שקיבלת על עבודות, ועם כספי הפיצויים?
"כל הכסף הגדול מהפיצויים ומעבודות שמכרתי - הכל נכנס חזרה לאמנות. אני יוצר פסלים גדולים שדורשים ברזל בכמויות גדולות. הצבעים שאני משתמש בהם הם צבעי מכוניות; כל פסל צריך להישלח לציפוי באבץ, והתהליכים האלה מאוד יקרים. אני כל הזמן עושה מניפולציות בשביל לשרוד, אבל המצוקה הכלכלית לא תגרום לי לחפש עבודה. אני לא מוכן לוותר".
ואם לא היו סביבך אנשים שיכולים לעזור לך?
"בטח הייתי מתאבד".
משרדי הממשלה נפנפו אותי
גם לצורך השתתפות בביאנלה היוקרתית, שבה כל אמן מוצג לצד שמה של מדינתו, היה צריך אבידור למצוא מימון יש מאין. "רציתי לתת שואו, אז הלכתי על כל המקום שהקצו לי, מה שחייב אותי להשתמש בקונטיינר גדול. נכנסתי למסע של גיוס כספים, שלחתי מכתבים למשרדי ממשלה, ודי נפנפו אותי. למזלי, חברת 'גוונים', שמספקת לי את הצבעים לפסלים, הסכימה לעזור".
אבידור כבר מנוסה בחיפושי מימון, אבל הקושי שבהתמסרות מוחלטת לאמנות אינו רק כלכלי. "אם החלטת שאתה אמן, חובת ההוכחה היא עליך", הוא אומר. "אתה צריך עשייה וקבלות - ליצור ולהציג עבודות. יש המון אנשים שעוסקים באמנות ורצים בין גלריות, אבל לא באופן טוטאלי, כי זה לא פשוט. יש מחיר נפשי לייצור של משהו שאנשים רואים ומבקרים. אני חי לבד, לא רוצה ולא מחפש זוגיות; לא רואה טלוויזיה ולא חי את העולם הפלסטי, הרדוד והשטחי. אני מנסה להתנתק מהמציאות הזאת ויוצר לעצמי עולם משלי".
אבל עם כל הלהט האמנותי, השיער המגודל והנון-קונפורמיסטיות, אבידור הוא אדם חברותי ואוהב אנשים. "יש לי הרבה חברים ואני מקבל כל אדם באשר הוא. יש לי קשר טוב עם הבן שלי, שהיה קצין בצבא. כל השנים זרמתי במיינסטרים, ואני עד היום עם הרגליים על הקרקע".
______________________________________________________
אמן המחאה ממשיך ליצור עם יד משותקת מניסיון רצח. הקליקו על התמונה:
