אנשים
ערוצים
אמנות זה כואב: אמן המחאה ממשיך ליצור עם יד משותקת מניסיון רצח
לפני 16 שנה נכנס רעול פנים לביתו של אמיליו מוגילנר, ירה בו, פצע אותו וגרם נזק חמור ליכולת התפקוד שלו. למרות זאת, יצירתו נמשכה. השבוע הוא האיר את רחובות

הכירו את אחד האמנים הכי לא קונוונציונליים שפועלים בישראל

אמיליו מוגילנר בסטודיו שלו ברחובות. "הייתי מחביא חפצים ישנים, עד שהצטברה אצלי כמות גדולה, וכדי לצמצם אותה, התחלתי ליצור מהם" (צילום: אלון פרס)
אמיליו מוגילנר בסטודיו שלו ברחובות. "הייתי מחביא חפצים ישנים, עד שהצטברה אצלי כמות גדולה, וכדי לצמצם אותה, התחלתי ליצור מהם" (צילום: אלון פרס)
על רקע ציורי הצעקה שלו ואחת החנוכיות שיצר. "ככה הוצאתי את האור מתוך החורבן" (צילום: אלון פרס)
על רקע ציורי הצעקה שלו ואחת החנוכיות שיצר. "ככה הוצאתי את האור מתוך החורבן" (צילום: אלון פרס)
מוגילנר בגלריה שלו. "להיות אמן מפורסם זה לא מעניין אותי. את הכסף אני רוצה להשקיע בקהילה" (צילום: אלון פרס)
מוגילנר בגלריה שלו. "להיות אמן מפורסם זה לא מעניין אותי. את הכסף אני רוצה להשקיע בקהילה" (צילום: אלון פרס)
גופיית קרופ עם כתפיות ספגטי
מחיר רגיל: 80
מחיר מבצע: 45
קלאצ' קשיח בגימור מטאלי
מחיר רגיל: 159
מכנסי טייץ עם חגורת גומי
מחיר רגיל: 150
מחיר מבצע: 39
חולצת אוברסייז עם כפתרה
מחיר רגיל: 59
נעלי סניקרס ללא שרוכים
מחיר רגיל: 250
מחיר מבצע: 179
תבנית סיליקון להכנת חלה
מחיר רגיל: 99

חג החנוכה, שהסתיים בתחילת השבוע, הוא חגו השנתי של אמיליו מוגילנר, אחד האמנים הכי פחות קונוונציונליים שפועלים בישראל. מוגילנר ידוע כאמן מחאה, שבמשך השנים לא היסס לצאת נגד גורמים שונים, אבל מדי שנה בחג החנוכה הוא נמצא בלב הקונצנזוס - לפחות בקונצנזוס של העיר רחובות: במרכז העיר, בגן המייסדים, מתנוססת חנוכייה שהוא הקים לפני מספר שנים, ושגובהה – תשעה מטרים וחצי – מעניק לה לטענתו את כתר החנוכייה האמנותית הגבוהה ביותר שמוצבת בישראל.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

כל ימות השנה היא כבויה, אבל בשמונת ימי החנוכה נעשית החנוכייה אטרקציה מקומית והנרות שלה מאירים את העיר. כשהחג מסתיים והנרות כבים, מוגילנר חוזר לסטודיו שלו ולעבודה השוטפת.

 

מוגילנר ליד החנוכייה הענקית ברחובות. "לפעמים הזקן היה נשרף" (צילום: אלון פרס)
מוגילנר ליד החנוכייה הענקית ברחובות. "לפעמים הזקן היה נשרף"(צילום: אלון פרס)
 

 

חצי אדם, חצי מריונטה

 

מוגילנר (51) נולד בארגנטינה, עלה לארץ כילד, ומאז שהחל לעסוק באמנות פעל לאורם של רעיונות מדויקים שבהם הוא דבק עד היום. "אמן צריך לבדוק את עצמו עם עצמו", הוא מסביר. "אתה אמן? תדע מי אתה. קח נשימה, קח חמש אצבעות ותתקיף את הבד. תראה את התנועה שלך ותבדוק דרכה מה אתה רוצה מהעולם, מה אתה מוכן לקחת, ומה אתה מוכן לתת'".

 

כבר בצעירותו נדד בארץ ובעולם כדי לבדוק את עצמו, לדעת מיהו. במהלך מסעותיו באירופה נחשף לצוענים ולמד דרכם לשפץ ריהוט עתיק. "הם ידעו מה שווה ומה לא. אני חייתי אז כמו פיראט, נסעתי עם אופנוע סירה ומכרתי כל מה שזז". כשחזר לישראל, קנה שטח אדמה באזור רחובות, ובו בית באר עתיק – אחד מבתי הבאר שנבנו בארץ במאה ה-19 סביב בארות מים - שאת קירותיו שיחזר בעצמו. "הפכתי את הבית לסטודיו לציור", הוא מספר. "נשאבתי ליצירה והתנתקתי מהמציאות". תוך שנים אחדות הוצגו ציוריו במספר תערוכות, שבאחת מהן הכיר את לילי, לימים אשתו ואם בתו מעיין (16). "כשאשתי הייתה בהיריון, חשתי שינוי הורמונלי", נזכר מוגילנר. "קלטתי שאני מביא ילדה לעולם שכולו קורס, ונכנסתי למין פנאטיות: נלחמתי בכל מה שזז סביבי במטרה להציל את העולם מחורבן אקולוגי".

 

"כשאשתי הייתה בהיריון, חשתי שינוי הורמונלי. קלטתי שאני מביא ילדה לעולם שכולו קורס, ונכנסתי למין פנאטיות: נלחמתי בכל מה שזז כדי להציל את העולם מחורבן אקולוגי"

הפנאטיות הזו הובילה אותו למאבקים בגנבי חול שפעלו באזור מגוריו. "ראיתי אותם מגיעים עם טרקטורים ומשאיות, משמידים את הטבע בצורה לא חוקית, והייתי נעמד מולם עם מקל גדול, כמו דוד מול גוליית, ודורש שיפסיקו את העבודות מיד".

 

המחיר ששילם על כך היה כבד: במאי 2001, בזמן שעמד בביתו וצייר, פרץ לביתו גבר רעול פנים; בדיוק כשמוגילנר ניסה להסתובב לכיוונו, נשמעה ירייה שפגעה בו בגב וגרמה לתלישת כתפו הימנית. בצירוף מקרים מצמרר, הציור שעליו עבד בעת ניסיון ההתנקשות היה דיוקן עצמי שלו כשהוא צועק. "ואז נתתי למתנקש כזאת צעקה, שהוא עמד מולי רועד, מזיע, ואחר כך ברח החוצה עם הזנב בין הרגליים".

 

אותו ציור הפך עם הזמן לסדרת ציורים של צעקות, שמסמלת עבורו את "סוף העידן של יד ימין ותחילת העידן של יד שמאל": ניסיון ההתנקשות הותיר אותו משותק בידו הימנית ואילץ אותו להשתמש ביד שהייתה חלשה יותר קודם לכן. לדבריו, הוא סובל מכאבים עד היום. "גם עכשיו אני מרגיש כאילו היד נגדעה רק לפני שעתיים". ובחיוך הוא מוסיף: "אני חצי אדם, חצי מריונטה".

 

אבל ניסיון ההתנקשות לא הרתיע אותו. הרופאים דרשו ממנו לעבור שיקום של שנה - והוא עשה הכל חוץ מלנוח. "הפכתי להיות אמן מחאה קיצוני. כל הזמן יצאתי לפעילויות של ארגונים ירוקים; כמעט לא הייתי בבית. היד הגיעה למצב כל כך חמור, שהייתי צריך להחזיק אותה שלושה ימים כדי שלא תיפול. לא הרפיתי, וקשה לי להסביר מדוע".

 

עם אחת מיצירות הצעקה שלו. "המתנקש עמד מולי רועד" (צילום: אלון פרס)
עם אחת מיצירות הצעקה שלו. "המתנקש עמד מולי רועד"(צילום: אלון פרס)
 

 

לא היה לו קל לתפקד כשידו הימנית משותקת. גם היצירה שלו השתנתה, "כי כשהכל עבר ליד שמאל, ניגשתי ליצירה כאדם אחר". הוא הרגיש שיצירותיו מאותה תקופה לא משקפות את מצבו העכשווי וגיבש סוג חדש של עבודות, בשם "זמן נשימה אחת". הרעיון היה שלכדור הארץ נשארה רק נשימה אחת כדי להציל את עצמו וליצור שינוי, אז במקום לצייר במשך דקות או שעות, הוא לקח אוויר ויצר עבודות בנשימה אחת. "אלה יצירות ללא זמן", הוא מסביר. "התחלתי לצייר בנשימה אחת, לתוך אובדן הכרה. הלכתי עד הסוף".

 

הוא הלך עד הסוף גם ב-2005, כשהציב את פסלו "שומר הנגב" כביקורת על המפעלים המזהמים ברמת חובב. הפסל נבנה במשך שנתיים, שבמהלכן היו ניסיונות רבים למנוע ממנו להציב את הפרצוף הענק בחולות הנגב. מוגילנר חווה אינספור ניסיונות חבלה בעבודתו; היו גם מכתבי התרעה, צו מניעה ואף ניסיון התנקשות נוסף, אבל כל אלה לא מנעו ממנו להמשיך בשלו ולהציב את הפסל, שגובהו 17 מטר ומשקלו 450 טון:

 

ליד פסלו "שומר הנגב". "לחשוב בקטן - לעשות בגדול"  (צילום: מאיר אזולאי)
ליד פסלו "שומר הנגב". "לחשוב בקטן - לעשות בגדול" (צילום: מאיר אזולאי)

 

דם, יזע ונרות

 

הגודל, מתברר, כן קובע אצלו: מוגילנר אוהב ליצור פסלים גדולים ובעלי נוכחות, שהחנוכייה הענקית ברחובות היא האחרונה שבהם. "קודם יצרתי חנוכיות מברזל, מפרסות סוסים, מדיסקים, משרשראות של אופנועים", הוא אומר. "ככה הוצאתי את האור מתוך החורבן". בעקבות זאת קיבל פנייה מעיריית רחובות להכין חנוכייה גדולה ומפוארת. "עבדתי יחד עם בחור נוסף מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. הייתי נחתך, נפצע; לפעמים הזקן היה נשרף, והייתי צועק: 'יש!' בניתי את החנוכייה הזו ממש בדם ויזע".

 

אבל בניגוד לפסלים שלו, שצומחים לגובה, מוגילנר עצמו נשאר קרוב לקרקע. "להיות אמן מפורסם זה לא מעניין אותי. אני רוצה למכור יצירות רק כדי שאוכל להמשיך ליצור. את הכסף אני רוצה להשקיע בקהילה, במקומות שאנשים עם כסף לא מוכנים להשקיע בהם. לעצמי אני לא צריך כלום".

 

בימים אלה מגיעים לסטודיו שלו אנשים בעלי צרכים מיוחדים שממיינים חומרים, שוברים חפצים ויוצרים עבודות. העבודה איתם, לדבריו, יוצרת אצלו סיפוק רב. "החלום שלי הוא לקחת מבנה נטוש אחד בכל עיר בארץ, לשפץ אותם ולהקים רשת מתחמי אמנות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים ולאמנים בתחילת דרכם. יחד נוכל ליצור אמנות ודברים שימושיים אחרים".

 

עד שהחלום הזה יתגשם, הוא ממשיך ליצור, בין השאר מחפצים ומחלקי רהיטים קטנים שנזרקו לפח, נמצאו ברחוב או נמסרו לו במיוחד כדי שיהפוך אותם לאמנות. "בהתחלה לא ראיתי את הג'אנק כאמנות", הוא אומר. "זה היה רק משחק. אמן בשם פיארו מנצוני אמר פעם: 'אם אני אמן, אז גם הצואה שלי היא אמנות', והוא הצליח למכור את הצואה שלו. אני הייתי מחביא חפצים ישנים ושומר אותם, עד שהצטברה אצלי כמות גדולה, וכדי לצמצם אותה, התחלתי ליצור מהם".

 

כיום יש באמתחתו מאות יצירות, גדולות וקטנות, שכולן עשויות מפסולת, והן תואמות את השקפת עולמו. "הרי כולנו אנשים קטנים, עם כלים פשוטים", הוא מסכם את משנתו. "מה שחשוב זה לעשות את הדברים בצורה נכונה, לסביבה ולקהילה. לחשוב בקטן – לעשות בגדול".

 

______________________________________________________

 

גם הוא עושה בגדול. הקליקו על התמונה:

 

"אני שומע את הלב של בני האדם, ודרך התופים מתחבר לקצב הפעימות שלהם". הקליקו על התמונה (צילום: שאול גולן)
"אני שומע את הלב של בני האדם, ודרך התופים מתחבר לקצב הפעימות שלהם". הקליקו על התמונה (צילום: שאול גולן)

 

 

 
הצג:
כל התגובות לכתבה "אמנות זה כואב: אמן המחאה ממשיך ליצור עם יד משותקת מניסיון רצח"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
RUNY