"מגיל שמונה רקדתי והתעמלתי והייתי חברת נבחרת ישראל בהתעמלות. אחרי הצבא חייתי שלוש שנים בניו יורק ועסקתי בריקוד וכוריאוגרפיה. כשחזרתי לארץ, עבדתי כמדריכת ספורט ומחול. החיים נראו מבטיחים. בגיל 30 נסעתי לפריז לקורס קיץ במחול. כשהייתי שם, התחילו אצלי כאבים איומים, והגעתי פעמיים למיון. חזרתי לארץ היישר לבית החולים, ואז הגיעה האבחנה: סרטן שחלות. בניתוח חירום הוציאו לי את השחלות ואת הרחם. אושפזתי במחלקת יולדות. מצד אחד, נשים שילדו את התינוק שלהן, ובצד השני אני, שלא אוכל ללדת לעולם. ההלם היה נורא.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- אמיר סומר כותב שירים בעקבות סודות, שקרים וסמים קשים
"בנקודה הזו התחילו ארבע שנים של ניתוחים חוזרים, הקרנות וכימותרפיה. במהלך התקופה הזו התעסקתי רק ביומיום: איך עוברים את הטיפולים, מאיפה מגייסים כוחות, איך מתמודדים בגיל 30 עם גלי חום, קרחת, חזה שמצטמק. עם כל כך הרבה בעיות וחרדות, מי מתעסק בנשיות ובילדים? עם כל זה, היה לי ברור שאנצח. אני אדם חזק.
"במהלך המחלה היה לי בן זוג שליווה אותי. זמן מה לאחר שהבדיקות הראו שאני בריאה, נפרדנו. אחת הסיבות הייתה ההרגשה שלי שהוא לא היה מוכן לוותר על הורות ביולוגית, ולי לא היה מה להציע בתחום. הרצון להיות אמא בער בי, והתחלתי לחשוב איך אני הולכת לעשות את זה. פונדקאות לא הייתה מקובלת אז, ואימוץ בארץ לא היה רלוונטי לגביי כרווקה וכמי שהתמודדה עם סרטן קשה.
"לקראת גיל 40 יצרתי קשר עם עורך דין שעסק באימוץ מגווטמאלה. רציתי בת, ושתהיה פעוטה ככל האפשר. ההליך נמשך כתשעה חודשים, והציפייה הייתה מאוד מטלטלת. פנטזתי עליה, דמיינתי אותה. קראתי לה חואניטה־איילת כשם זמני. אמא שלי שאלה: 'ומה אם המחלה תחזור?' - משהו שאני לא העזתי לשאול את עצמי. עניתי לה: 'אז את תטפלי בה', ובזה הסתיימו השאלות.
"בקיץ 1997 הגיע טלפון מעורך הדין, שהודיע לי שיש תינוקת שמיועדת עבורי. זה היה הוריקן של רגשות. כשהילדה הייתה בת ארבעה חודשים, קיבלתי אור ירוק. ההתרגשות הייתה אדירה. נסעתי לבד, ופגשתי אותה שעתיים אחרי שנחתתי בגווטמאלה סיטי. קיבלתי לידיי חבילה עטופה ונשארתי לבד עם תינוקת יפהפייה שהיא הבת שלי. נשכבתי לידה, החזקתי לה את האצבע, ליטפתי אותה ואמרתי לה: 'את שלי ואני שלך, לעולמים'. קראתי לה נטע. אחרי כחודשיים נחתנו בארץ. יצאתי אחת וחזרנו שתיים.
"כשנטע הייתה בת חמש, 15 שנים אחרי הניתוח הראשון, חליתי שוב. הפעם זה היה סרטן המעי הגס. זו הייתה מכה מתחת לחגורה. חרב עליי עולמי. אני זוכרת שישבתי ברכב אחרי שקיבלתי את הבשורה, רעדתי בכל הגוף והייתי על סף עילפון. איך אני עומדת בזה? מה אני עושה? הייתי באותה תקופה על טייס אוטומטי. לא נתתי לפחד לחלחל, וגם לא למחשבה האיומה שאולי לא אצא מזה. לא היה צריך להגיד, זה היה ברור לי ולאחותי שאם יקרה לי משהו, היא תגדל את הילדה במסירות ובאהבה.
"בדיעבד, גילוי הגידול בשלב מוקדם הציל את חיי. עברתי כריתה של המעי, שבעקבותיו הוצמדה לדופן הבטן שלי שקית לניקוז היציאות - שנמצאת שם עד היום. שלוש שנים אחר כך נשארתי בבית. בשלב מסוים שקלתי 40 קילו. שכרתי מטפלת שתסייע בגידול הילדה. הבת שלי ידעה שאני חולה. אי אפשר היה להסתיר את זה. הייתה לה חרדת נטישה, אבל עשיתי הכל כדי שתדע שיש לה חגורת תמיכה איתנה. מצד שני, היא הגורם לכך שהתגברתי על המחלה. ילד מעצים את הרצון והצורך לעבור את זה בשלום.
"כשהתחלתי לצאת מהבית כבר הייתי בת 48. חברה לקחה אותי לקבוצת תמיכה של האגודה למלחמה בסרטן, ושם שיתפתי אנשים בסיפור שלי. כשראיתי את התגובות, אמרתי לעצמי: 'זאת העבודה הבאה שלך'. התחלתי להרצות על סיפור חיי, וכיום יש לי 30 הרצאות בחודש. לאחרונה יצא לאור ספרי 'חואניטה איילת' (הוצאת מדיה 10), שהתחלתי בכתיבה שלו ביום שקיבלתי את הבת שלי, והוא בשבילי כמו עוד תינוק.
"נטע ואני צוות מנצח. כשהיא הייתה בת 16, התנדבנו חודשיים בבית יתומים באפריקה, עם ילדים נטושים. לאחרונה היא התחילה שירות קבע בצה"ל. ביום הולדתי ה־60 היא כתבה לי: 'אני מאחלת לעצמי לאהוב את הילדים שלי כמו שאת אוהבת אותי – ללא תנאים'.
שורה תחתונה:
"שום דבר לא ברור מאליו, וניתן תמיד לחשב מסלול מחדש".
_______________________________________________________
אימצה שני ילדים אפריקאים. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
