"נולדתי באוקראינה, ובגיל שלוש עליתי לארץ עם אמי ואחי. את אבא אני לא מכירה ולא יודעת עליו כלום, אבל זה לא משהו שחסר לי. מאז שהייתי נערה אני אקטיביסטית ולוחמת למען זכויות בעלי חיים. בצבא התנדבתי בצהרון של ילדים בסיכון.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים
עוד בערוץ אנשים:
- רבני חב"ד בתאילנד מתכוננים לאירוח מאות תרמילאים בליל הסדר
"החיים שלי מתחלקים ללפני אפריקה ואחרי אפריקה. אחרי השחרור החלטתי לנסוע לשם ולהתנדב עם ילדים. נתקלתי באינטרנט בסיפור של ד"ר שירי טננבוים, רופאה ישראלית שהקימה באוגנדה ארגון בשם 'אור קטן' (Little Light), שמפעיל בשיתוף הקהילה המקומית ומתנדבות ישראליות גן שבו לומדים ילדים בני שלוש עד שש. ביום ששמעתי ממנה פרטים, קניתי כרטיס טיסה.
"לפני שמונה שנים הגעתי לאוגנדה. עבדתי כמורה לאמנות וכגננת בגן, שנמצא באחת משכונות העוני הקשות בעולם: אין חשמל, מים זורמים וחיבור לביוב. 70 אחוז מהתושבים הם מתחת לגיל 18, חלקם פליטים שניצלו ממלחמות במדינות שכנות, רובם יתומים, ילדים עם סיפורי חיים מזעזעים. בגן הזה נותנים לילדים ארוחות, מלמדים אותם אנגלית ומעניקים שירותי רפואה להם ולתושבי השכונה. שם הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי בחיים.
"בין הילדים היו שניים שהתחברתי אליהם במיוחד: ריטה, יתומה עם סיפור חיים מזעזע, שובבה ומצחיקה, שהייתה בת ארבע כשהגעתי; וקנדי, שהיה בן שש. עזרתי לו בשיעורים וגיליתי ילד שקדן ומשקיע, שמאוד רצה ללמוד. אמרתי לעצמי שהילד הזה חייב להמשיך בלימודים, והרגשתי שאני חייבת לדאוג שיממש את הפוטנציאל שלו. העניין הוא ששנת לימודים בבית הספר הפרטי בשכונה – מערכת החינוך הציבורית לא עונה על הציפיות – עולה 250 דולר, וגם אם לילד יש הורים, הם מרוויחים דולר ליום, אין להם איך לממן את התשלום, והילדים חוזרים לרחוב. ילדים שמסיימים את הגן חייבים ספונסר שיממן את לימודיהם בבית הספר.
"אחרי חצי שנה הייתי צריכה לחזור לארץ. הפרידה מהילדים הייתה קשה. קצת אחרי שחזרתי לישראל, קנדי עלה לכיתה א' והיה חייב ספונסר, והיה לי ברור שזו תהיה אני. התחלתי אז בלימודי אפריקה באוניברסיטה הפתוחה, הייתי סטודנטית ענייה ונאלצתי לקחת הלוואה כדי לשלוח את 250 הדולרים שיבטיחו את שנת הלימודים שלו. כשריטה עלתה לכיתה א', התחלתי לממן גם אותה. היום יש לי שני ילדים 'מאומצים' באפריקה. קנדי כבר בן 14 וריטה בת 12.
"אחרי שלוש שנים חזרתי לשם לביקור. קנדי מאוד שמח לקראתי, אבל ריטה התחבאה וסירבה לפגוש בי. חשבתי שהיא שכחה אותי, אבל אחרי יומיים קיבלתי ממנה מכתב באנגלית בסיסית, שבו היא ביקשה שניפגש. המפגש היה מאוד מרגש. התברר שכשעזבתי, היא כעסה עליי כי חשבה שנטשתי, שבסך הכל הייתי אדם לבן שבא, הבטיח הבטחות ונעלם. היא אפילו לא ידעה שאני מממנת אותה. סיפרתי לה שהתמונות שלה ושל קנדי תלויות אצלי בבית ושאני חושבת עליה כל הזמן. בעצם, היא זו שנותנת לי כוח לעשות הכל כדי שהיא וילדים אחרים יזכו להזדמנות שמגיעה לכל ילד באשר הוא.
"מאז אותו ביקור התחלתי לגייס כסף ומתנדבים, ואני ממשיכה בפעילות ללא לאות. ב־2009 הקמנו עמותה שמגייסת כספים לגן ולבית הספר, ואני בוועד המנהל שלה. בתחילת 2017 היו 110 ילדים בבית הספר, אבל היו לנו רק 20 מלגות שאפשרו ל־20 ילדים בלבד להמשיך את שנת הלימודים. היינו אמורים לשלוח הביתה עשרות ילדים שלא היה מי שיממן אותם. הייתי מיואשת. שלושה שבועות לפני פתיחת שנת הלימודים פרסמתי פוסט עם הסיפור. בתוך שלושה שבועות נאספו בארץ 218 הוראות קבע למלגות. כיסינו את כל הילדים, ואפילו נוספו עוד ילדים.
"במסגרת הוראת הקבע יורד מדי חודש סכום של 80 שקל – משהו שכמעט לא מורגש בתקציב. הילד, לעומת זאת, לומד קרוא וכתוב באנגלית, אוכל ארוחות מסודרות ומקבל הזדמנות לצאת ממעגל העוני. בן זוגי תומך בפעילות שלי, והוא עצמו פועל למען בעלי חיים. שנינו מקדישים את חיינו לעזרה לחלש. הדבר הכי חשוב לנו הוא שכל היצורים החיים יהיו מאושרים".
שורה תחתונה:
כדי לתת לעוד ילדים כמו ריטה וקנדי הזדמנות בחיים, אשמח שיפנו אליי: elina@littlelight.co.il
_______________________________________________________
ומה תם ביקלס עשתה באפריקה? הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
