את הטקסטים הראשונים שלו כתב אמיר סומר בגיל 15, כשהיה על אל-אס-די. הוא היה חוזר ממסיבות טבע לביתו שבחיפה, ואז מתיישב ליד מחברת ומתחיל לשפוך את חוויותיו. "זה לוקח אותך להזיות ולסרטים, וזה קשה, בעיקר לאדם כמוני, עם זהות מעורערת", הוא אומר. "כל הדרך חזרה מהמסיבות הייתי יושב באוטו ושותק, והחברים שלי, שכולם היו מבוגרים ממני, לא היו מבינים מה קורה לי. ברגע שהייתי מגיע הביתה, הייתי מתחיל לכתוב ובעצם מדווח על מה שראיתי במסיבה. תמיד ידעתי שאני אמן, כי לא התאמתי לחיים בשכונה והייתי התימהוני שבחבורה. גם הייתי טראבל מייקר, הלכתי מכות, אבל לאט-לאט הבנתי שאני חייב לבטא משהו מתוכי כי הרגשתי זרות, וזה הלך וגמר אותי. ירדתי לתרבות של סמים בגיל מאוד צעיר. זה היה רע, אבל היום אני מודה על הימים האלה".
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- הקצין, המנהיג, האדם: האלבום של יצחק רבין, במלאת 22 שנה לרצח
ואכן, נראה שלסומר יש סיבה טובה להודות, שכן הכתיבה שהחלה באותם ימים היא חלק בלתי נפרד מהתהליך של יצירת ספר השירה הראשון שלו, "הארת שוליים", שאותו הוא ישיק הערב (חמישי, 2.11) באירוע חגיגי בבית רומנו בתל אביב. יחגגו איתו ליאור דיין, חמי רודנר ואמנים נוספים שליוו אותו לאורך היצירה, מאז ששלח להם מיילים עם טקסטים שלו עוד לפני שהיה בן 20. "מהרגע שהתחלתי לכתוב, חיפשתי מה לעשות עם זה", מספר סומר. "חיפשתי מיילים של כותבים שאני מעריך, כמו ליאור דיין ואילן הייטנר, ופשוט שלחתי להם את הטקסטים. למזלי, הם האמינו בי".
כך הוא גייס כסף להוצאת ספרו:
של מי הפנים האלה, לעזאזל
סומר (24) נולד וגדל בחיפה, ובשנתיים הראשונות לחייו חיו בביתו שני אבות: האחד, לו נאמר שהוא אביו, היה יהודי ממוצא רומני, שקיים מערכת יחסים עם אמו ונפרד ממנה; האחר, בן זוגה החדש, ערבי מוסלמי מחיפה. כשהיה בן שנתיים עזב הגבר היהודי, והוא נשאר לחיות עם אמו ובן זוגה בבית מרובה דתות, צבעים ותרבויות. "אמא שלי גדלה כנוצרייה והתגיירה כשעלתה לארץ", מספר סומר, "אבל המשיכה לשמור בבית גם על הנצרות".
אחרי לימודיו בתיכון עשה שירות לאומי, ועם סיומו עבר לתל אביב במטרה להתפתח ככותב. "נרשמתי ללימודי כתיבה בקמרה אובסקורה והייתי הכי צעיר בכיתה. כדי להתפרנס, עבדתי כשוטף כלים בשלושה מקומות בו זמנית והתחלתי לעבוד כעיתונאי". אחד הטורים שפרסם הצית בו תהיות לגבי משפחתו. "הופיעה תמונה שלי, והעורכת חתכה לי את הפנים. ראיתי רק חצי מהם, ופתאום הבנתי כמה אני לא דומה למי שנחשב לאבי הביולוגי, וכמה אני דומה למי שתפקד כאבא שלי ביום-יום. התחלתי לעשות תחקיר על המשפחה: חיטטתי במסמכים, מצאתי מכתבים ונתתי לחברים גרפיקאים להשוות את הפנים שלי לכל מיני תמונות. תמיד חשבתי שאבא שלי הוא הגבר היהודי שעזב, אבל הבנתי שלא, שאבא שלי הוא בן הזוג הערבי של אמא שלי.
"התברר לי שההורים שלי רצו לשמור עליי מגזענות. חיינו במציאות שבה המנטרות ששומעים בשכונה הן קללות מסוג 'אמא שלך מזדיינת עם ערבי', אז רצו להגן עליי מהדברים האלה. תמיד הייתי מסתיר את העובדה שאני מבית שהוא לא לגמרי יהודי. היו לי מקרים שהייתי עם חברים יהודים במרכז הכרמל, והם התחילו מכות עם קבוצה של ערבים, ואני ביניהם. בדיעבד, כואב לי שלא נתתי לאבא שלי את מה שמגיע לו, ושהיחסים שלנו לא היו יחסים של אב ובן, אלא יחסים עם חבר של אמא שהוא אחלה גבר שלוקח עליי חסות. ומגיע לו יותר. הוא החליט לוותר על התואר אבא כדי שהילד שלו יגדל בצורה יותר סטרילית".
כל זה, אומר סומר, יצר אצלו משבר זהות, והוא התחיל לשאול את עצמו שאלות. "שאלתי לא רק מיהו אבא שלי, אלא גם מי זה האבא שבשמיים. עברתי תהליך שגרם לי להבין שיש לי מסר להעביר לעולם הזה".
אני משורר רחוב
ספרו של סומר נפתח עם סמלי שלוש הדתות. לדבריו, בבסיס השירה שלו עומד הסיפור המשפחתי, גם אם הוא לא נכתב באופן ישיר. "אני מגדיר את עצמי כמשורר רחוב", אומר סומר. "הפרסומים הראשונים שלי היו גרפיטי. רק אחר כך התחלתי לפרסם בעיתונים ובכתבי עת. גם הייתי קורא שירה עם ביטים אלקטרוניים ברקע. השלמתי עם זה שאני צריך לתת לשירה מקום בחיים שלי".
וכדי למצוא את המקום הזה, הוא המשיך להיעזר באנשים טובים שפגש באמצע הדרך. נינט טייב ובעלה יוסי מזרחי, לדוגמה, אפשרו לו לכתוב ולעבוד בחלל העבודה של מזרחי, סוזי, בבית רומנו, העומד לרשות אמנים. "היה לי שם חדר עם שולחן וחלון, ופשוט הייתי יושב ומחפש דברים מעניינים מהחומרים שלי מהמגירה ומהילדות". האדם הבא שנרתם לעזרתו היה עורך השירה פרופ' גבריאל מוקד. "ראיתי אותו בבית קפה וניסיתי להשתחל לפרלמנט שלו", מספר סומר. "הוא נדלק עליי והסכים לערוך את הספר שלי. הוא גם נתן לי דד-ליין: ביקש שאגיש לו את החומרים שלי מוכנים תוך חודשיים".
סומר החליט שכדי לעמוד במשימה, עליו לצאת מהעיר ולהתרחק מהמסיבות, מהגירויים ומהרעשים. הוא שכר חדר בקיבוץ בית אורן שבכרמל, התנתק מהטלפון ומהאינטרנט והקדיש עצמו לכתיבה ולקריאה בלבד במשך חודש שלם.
צפו בפרופ' מוקד קורא את אחד השירים:
בשלב הבא הגיעה השאלה באיזו דרך להוציא את הספר לאור, והוא החליט לעשות זאת באופן עצמאי. "המחירים של הוצאת ספר היום הם מטורפים, ומרוויחים ממש כלום. אמרתי לעצמי, חברים שלי עושים מוזיקה עצמאית, אז למה שלא אעשה את זה עם שירה? למה שלא אעשה משהו אינדי בפלטפורמה שלי? החלטתי להדפיס לבד ולהפיץ לבד".
יחד עם המשורר יואב גלבוע הקים את "הוצאה עצמית", שמוציאה ספרים למשוררים במחירי עלות בלבד. "אנחנו רק המתווכים. אנחנו רוצים להוציא לאור יותר ויותר משוררים צעירים ובועטים כדי ליצור שדה שנוכל לקחת בו חלק. אני רוצה שערבים של הקראת שירה לא ייראו כמו חדרי מתים". בינתיים נראה כי ההוצאה עמדה במשימה: המהדורה הראשונה של "הארת שוליים", שכללה 300 עותקים והופצה בעיקר ברשת, אזלה לגמרי. כעת משיק סומר מהדורה שנייה, שתופץ בחנויות ספרים ברחבי הארץ. "אני חייזר בעולם השירה העברית", הוא אומר. "אני מגיע ממקום אפל ומחתרתי. התחלתי מגרפיטי ומביטים אלקטרוניים, אז שלא יצפו ממני לשחק אותה אלתרמן. אני רוצה לדבר בשפה של הדור שלי, להיות כמו טיפות מים בים שמשקפות את הצבע של השמיים".
וכמובן, יש לו מסר שהוא מבקש להעביר. "מבחינתי זו שליחות. אני חושב שאם כולנו נתערבב מבחינה דתית, גזעית ורוחנית, לא נוכל יותר לשנוא את האחר, כי נמצא בו משהו שיש גם בנו. הבנתי שזה המסר שלי בחיים ומה שמניע אותי. אולי בשירה שלי אני לא אשנה הרבה, אבל אם אשפיע על מוח אחד שיצית גפרור רק מזה שאני לא רוצה להתבייש בדי-אן-אי שלי - הרווחתי את שלי".
_______________________________________________________
גם היא משוררת. הקליקו על התמונה:
