הספר הזה נולד בין הים ליבשה. ריטה קוגן, האישה שמאחוריו, עובדת כמהנדסת בכירה בהייטק, אבל בשעות הפנאי שלה היא משתתפת במה שמכונה "הפלגות מטורפים": אנשים בעלי עבודות תובעניות שמתייצבים בשש בבוקר על יאכטה כדי לקבל את "מנת הים השבועית שלהם". קוגן (39), האישה היחידה בקבוצה שמחזיקה ברישיון שיט, מצאה עצמה קוראת לחבורה משיריה. "כשהחלטתי שאני רוצה להוציא ספר בהוצאה עצמית, העליתי הדסטארט וביקשתי עזרה במימון חלק מההוצאה הכבדה הזאת", היא מספרת. "כשהחבר'ה שמפליגים איתי גילו את זה, הם תמכו מאוד ואפילו הזמינו לעצמם את הספר".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
התוצאה, ספר השירה הראשון של קוגן, כבר על המדפים. הוא נקרא "רישיון לשגיאות כתיב", כשמו של הבלוג בו היא כותבת כבר כעשור. אחד השירים בספר, ששמו "אדם לבוש - איך יתעלס?", עורר עניין מיוחד מצד אחד המפליגים, רואה חשבון. האיש, לדבריה, התעמק במילות השיר ואף למד אותן בעל פה, אבל חלקן היו קשות לו. "גְּבָרִים מַעֲדִיפִים לְהִתְעַרְסֵל עַל פְּנֵי גַּלִּים-/ הִיא אוֹמֶרֶת/. מֵאֲשֶׁר לְהִדָּפֵק עַל סְלָעִים-/ הִיא אוֹמֶרֶת", כך כתבה המשוררת, ורואה החשבון לא בדיוק הבין למה הכוונה.
"הסברתי לו שעוזרת הבית שלי טוענת שאני רזה מדי ותמיד מצטטת לי פתגם רוסי שאומר: 'גברים מעדיפים להתערסל על פני גלים מאשר להידפק על פני סלעים'", מספרת קוגן. "אין לי משפחה בארץ, למעט אחות מצד אבא, ועוזרת הבית שלי מזכירה לי את סבתא שלי שגידלה אותה ונפטרה לפני 12 שנים. היא דומה לה בקשיחות, בסגנון הדיבור, בהומור ובביקורתיות, אז התקרבנו מאוד והיא הפכה לבת משפחה עבורי".
לפענח את העולם מחדש
קוגן נולדה בסנט-פטרבורג לאמא מורה לספרות ולאב במאי תיאטרון. הוריה התגרשו כשהיתה בת שש, ואז גם החלה לכתוב שירה. כשהייתה בת שמונה החלה לתרגם. בגיל 14 עלתה לארץ עם אמה, שלפני מספר שנים עברה להתגורר בארצות הברית עם אחיותיה. עם אביה לא הייתה בקשר עד לאחרונה.
"העלייה לארץ הייתה חוויה קשוחה", אומרת קוגן, "בין השאר בגלל בעיית השפה, שהייתה מרכיב מהותי בזהות שלי. ניסיתי לכתוב בעברית כבר בשנים הראשונות בארץ, אבל זה היה עילג. כשאת מהגרת, את הופכת להיות סוג של תינוקת: את לומדת לפענח את העולם מחדש, את הסמלים, את הזיכרונות. אני עדיין עסוקה בפענוח הזה. רק לאחרונה התחלתי להתעסק ברכיבי הרוסיות וההגירה שבזהות שלי וגם השתלבתי בקבוצת הכותבים של דור 1.5, שבה חברים צעירים דוברי רוסית שהיגרו לארץ כילדים. זו ההתקשרות הראשונה שלי לעולים אחרים מחבר המדינות מאז העלייה, ואני מוצאת שם שותפות גורל עם לא מעט כותבים אחרים. אבל למרות זאת, בראיית העולם שלי ובכתיבה אני שואפת לקוסמופוליטיות. אני רוצה שההסתכלות שלי תגיע מתוך חוויות תרבות אוניברסליות. זה נראה לי נכון יותר וגם מאפשר להשתחרר מהגדרות"
"אני כותבת על חוויות אישיות של מערכות יחסית ותפיסות מציאות, אבל לא הכול חושפני. התגובות שאני נחשפת אליהן מצליחות לעשות הפרדה בין האמנות שלי לבין מי שאני"
בצבא שירתה כקצינת שלישות ואחרי השחרור למדה מדעי המחשב בטכניון, מה שאיפשר לה להשתלב בתעשיית השבבים, שבה היא עובדת עד היום. אל השיט הגיעה בעקבות חברים מהעבודה שעבדו כמשיטי יאכטות (סקיפרים). היא הוציאה רישיון שיט, ומאז יוצאת להפלגות פעם או פעמיים בשבוע ומשתתפת קבועה בתחרויות.
מה השיט נותן לך?
"אני מהאנשים שמפליגים לשם ההפלגה. בעיניי זאת מציאות מקבילה שלא שייכת למה שקורה על היבשה. זה אפילו לא מפלט: זאת פשוט מציאות אחרת שמתרחשת בים. גם היא לא פשוטה לפעמים, אבל המורכבות שלה היא משהו שאני מזדהה איתו הרבה יותר. אני סוג של יורד ים. מבחינתי, הדברים הנכונים קורים בים".
שיט והנדסה הם עולמות שרחוקים משירה. איך זה מסתדר? הם מפרים את היצירה שלך או מפריעים לה?
"אני מאמינה שהמציאות מפרה את היצירה. אני מעריכה אמנים טוטאליים, אבל נראה לי שהייתי שורדת פחות טוב אם הייתי כזאת. אני יותר מבינה את ג'ק קרואק, שיצא לנדוד והצטרף לצי הסוחר. דווקא העיסוק בהנדסה מביא אותי למצב של איזון, כי עיסוק בתחום לא רגשי נותן קונטרה. עיסוק טוטאלי באמנות הוא רגשי ותובעני מדי ויכול להיות הרסני מאוד. בנוסף, מהנדס טוב בעיניי תמיד יהיה יצירתי, כי זה מצריך חשיבה קצת אחרת. אני מכירה הרבה מהנדסים שעוסקים גם באמנות. בסך הכול, החיים שלי מאוד תובעניים. בתקופות הטובות אני מספיקה ליצור הרבה, אבל יש גם תקופות יותר משותקות".
קליפ של קוגן שבו היא קוראת את אחד משיריה:
להיות יחצנית אלימה של עצמך
במשך תקופה ארוכה, לדבריה, חששה לקבץ את שיריה בספר והעדיפה לפרסם אותם בבלוג. "הרבה שנים לא רציתי להוציא ספר", היא אומרת. "חששתי להיחשף בספר, כי השירים שלי הם אישיים, וגם לא הייתי בטוחה שאני מספיק טובה. בסופו של דבר החלטתי להוציא ספר בעקבות טיפול פסיכולוגי וגם בעקבות הבנה שהבשילה אצלי בשנים האחרונות: הבנתי שאמנות בלתי נראית היא לא ברת קיימא. יש הבדל בין קהל קוראים בבלוג לבין ספר שמופץ וקיים אי שם מחוץ לשליטתך. כבני אדם אנחנו עדיין נותנים משמעות לחפץ פיזי, ולפיזיות הזאת יש חוקי קיום והתפזרות אחרים. יציאת היצירה משליטתו הבלעדית של האמן אל נחלת הכלל היא סוג של כישוף בעיניי: זה תהליך בלתי הפיך, הפקעה, מסירה בלתי חוזרת לעולם. ועדיין, אני ממשיכה לפרסם שירים בבלוג, כמו קודם. זה עושה לי סדר בכל המחברות והקבצים".
חלק מהחומרים שלך לא רק אישיים אלא חושפניים מאוד, ויש גם פרובוקטיביים. איזה תגובות את מקבלת על זה?
"אני כותבת על חוויות אישיות של מערכות יחסית ותפיסות מציאות, אבל לא הכול חושפני. יש סדרת שירים אורבניים, שירי אהבה לתל אביב; יש שירים שמושפעים מאמנות, מספרות, ממוזיקה. התגובות שאני נחשפת אליהן, הן מצד זרים והן מצד אנשים שמכירים אותי, מצליחות לעשות הפרדה בין האמנות שלי לבין מי שאני. אני שמחה מזה. זה סימן בשבילי שעשיתי משהו נכון; הרי באמנות טובה קיים ריחוק אסתטי".
איך הגיבו בני משפחתך?
"ההורים שלי לא יכולים לקרוא את השירה שלי בגלל מגבלות השפה, אבל הם מברכים על הוצאת הספר. היחידה במשפחה שיכולה לקרוא את השירים היא אחותי שמתגוררת בארץ. היא מאושרת מזה שהספר ראה אור; היא חושבת שזה דבר גדול. היא גם הייתה ממש עדה לעשייה שלו, כי ערכתי את הספר בבית הקפה שבו היא עובדת".
היה לך נוח לגייס כסף בהדסטארט?
"יש משהו מעיק בקמפיינים כאלה, והרבה יוצרים חווים את זה כיום: את מפסיקה להיות יוצרת והופכת להיות יחצנית אלימה של עצמך שמנסה לשכנע אנשים לקנות את האמנות שלך. זה אומר להציק לאנשים, לשבת להם על המצפון, לשכנע חברים, לפמפם בפייסבוק - וזה לא מתאים לי. אם אעשה את זה אי פעם שוב, זה יהיה על סכום נמוך בהרבה.
"היום ברור לי שלחברים שלי אין שום חובה מוסרית לתמוך בספר שלי, אבל התהליך מכניס אותך למערבולת רגשית, והכול סובב סביב זה. לכן, מאוד התרגשתי כשאנשים זרים התלהבו וקנו. לאמן מוכר יותר קל להרים קמפיין כזה של מימון המונים, אבל אמן מתחיל חוטף כאפה. מה שכן, זה עזר מאוד מבחינה כלכלית ואיפשר לי להוציא ספר שבעיניי הוא ראוי. רציתי שהספר שלי יהיה שונה ממה שעושים היום: רציתי ספר קטן מידות וקל, בהשראת ספרי שירה משנות ה-50; ספר כיס שאפשר לקחת לכל מקום. המביא לדפוס אמר לי שאני פסיכית, אבל בסוף זרם איתי ואהב את הספר. ההשקעה בוויז'ואל הוכיחה את עצמה. אני שלמה עם התוצאה, וגם התגובות חיוביות".
קוגן קוראת שיר שלה בערב ספרותי:
