דני מנהיים גר בבית שאין לו כתובת. יישוב מגוריו, ארסוף קדם, שנמצא מצפון להרצליה, אינו מוכר על ידי המדינה, כך שאין בו תיבות דואר, אין חנות מכולת, ולפעמים אין בו גם חשמל.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- הלוליין שהולך על חבל (ולא נופל) כדי לשמר מסורת עתיקה
מה עושים מנהיים ושאר תושבי ארסוף קדם – כ-100 איש – כשהם מתבקשים לרשום את כתובתם באיזשהו טופס? בשבילם מדובר באתגר של ממש. "אני יכול לרשום: 'רחוב העגבנייה 12', שאין דבר כזה, או 'ארסוף 428', שזה המספר של עמוד החשמל שנמצא בכניסה ליישוב. יש לי אוסף של כתובות הזויות", אומר מנהיים וצוחק, אף שהחיים בתנאים כאלה לא תמיד מצחיקים. "על כל דבר אנחנו רבים במדינה", הוא אומר. "כל דבר זה סיפור. במקרה שלי, כדי לקנות לעצמי קרטון חלב אני צריך לנסוע חמישה ק"מ. כשאשתי נפטרה, הייתי צריך לריב עם המועצה האזורית כדי שיאפשרו לי לקבור אותה".
ולמרות הכל, מנהיים (65) לא מתכוון לעזוב את היישוב. להפך, בשנים האחרונות הוא יותר ויותר משקיע בו ומטפח אותו. אחרי הכל, ארסוף קדם הוא חלק בלתי נפרד מחייו, ממשפחתו וממורשתו, גם אם יש גורמים מסוימים שהיו שמחים לשנות את המצב.
סיפורו של היישוב:
לכבוש את השממה
היישוב ארסוף קדם הוקם ב-1935 על ידי קורט מנהיים, שהיה דוקטור למשפטים בגרמניה והוכשר להיות שופט, אבל בעקבות עליית השלטון הנאצי נבלם קידומו, והוא עלה לארץ. כשהגיע לתל אביב, זנח את המשפטים והחל לעבוד בחקלאות. "הוא רצה להיות חלוץ", מספר בנו דני. "אמרו לו: 'לך לכבוש את השממה', אז הוא הגיע לשטח הזה, שבין הרצליה לשפיים. לא היה כאן כלום". ד"ר מנהיים נישא בארץ, וביתו היה הראשון שהוקם בארסוף.
בני הזוג החלו לפתח את האזור בעזרת באר מים וגידול ירקות. בנם דני למד בילדותו לעבוד בגינה ולנהוג בטרקטור וגם עזר לאביו במכירת היבול לשווקים, אבל עם השנים הבין שעתידו לא בחקלאות. "גדלתי עם חוש לאוריינטציה טכנית", הוא אומר. "מאוד אהבתי את המכונות החקלאיות, את הטרקטורים ואת הכלים הכבדים – פחות את העבודה עם הגידולים עצמם". בנעוריו עבד במוסך, ובצבא שירת כמכשירן בחיל החימוש, שם הכיר את אשתו דינה, ששירתה כמזכירת היחידה.
לקראת השחרור מצה"ל התחתנו השניים ובנו את ביתם בארסוף, צמוד לבית הוריו של דני. בני הזוג הביאו לעולם ארבעה ילדים. דני למד הנדסת מכונות ועבד בשדות כותנה, ובהמשך עבר למכונות הרכבה ונעשה יועץ אוטומציה – עיסוקו המרכזי עד היום. דינה עבדה כעובדת סוציאלית בעיריית נתניה ועזרה לעולים חדשים להתאקלם בארץ. בדצמבר 2006, בגיל 55, נפטרה אחרי מאבק ארוך בסרטן.
כדי לעזור לאלמן הטרי להתמודד עם האובדן, הציעה לו שכנתו, האוצרת טניה פרמינגר, להצטרף אליה לקורס פיסול ואבן. מנהיים נענה, ובמהלך הקורס החליטו שני השכנים להקים בארסוף פארק פסלים סביבתיים לזכרה של דינה. "דרך שרטוטי המכונות הגעתי לציור, ודרך הציור הגעתי לפיסול", מסביר מנהיים. "עשיתי כמה עבודות בהדרכת טניה. ידעתי שאם אעשה אותן לבד, זה כנראה ייצא כמו מכונה".
פארק הפסלים הוקם סביב ביתו של מנהיים. הוא מונה כיום כ-50 יצירות, שלכל אחת יש תנאי שטח משלה, המשתנים מעונה לעונה. העבודות נעשו על ידי אמנים מהארץ ומחו"ל: חלקן בעלי אמירה בנושא אקולוגיה ואיכות הסביבה, ואילו לאחרות יש פן אסתטי בלבד. ב-2003 הוכרז אזור הפארק כשמורת נוף, כמו 1,500 הדונמים הסובבים אותו - מהשכונה ההרצליאנית נוף ים שבדרום ועד קיבוץ שפיים שבצפון. "הייתה כאן פסולת בניין, הייתה פסולת חקלאית, הפקרות נוראית, עד שאני התחלתי לעבד את השטח לבד עם טרקטור", אומר מנהיים. "אין הרבה פארקים כאלה בעולם, ודאי שלא בישראל. זה קשה, זה מפעל חיים, וזה דורש טיפול תמידי".
היו משברים
מנהיים יצר בעצמו כמה מהפסלים הפזורים בפארק. אחד מהם, בולט במיוחד, הוא מטאטא ענק העשוי עץ ופונה לכיוון השמיים (ראו תמונה). "הפסל דו-משמעי", הוא מסביר. "מצד אחד, הוא מבטא ניקיון פיזי – רצון לנקות את האוויר המזוהם. מצד שני, הוא קורא לניקיון רגשי - לנקות את האווירה בינינו, את הקשרים בין האנשים".
הוא גם היה רוצה לנקות את האווירה סביב ארסוף קדם. "אזור הפארק הוא כמו תפוח אדמה לוהט", מסביר מנהיים. "הפסלים עומדים על אדמות של אלפי אנשים פרטיים. עם קום המדינה, בעקבות מלחמת אידיאולוגיות, הקיבוצים חסמו את התפתחות השטחים הפרטיים, וכל האזור הוקפא, ללא תוכניות עתידיות. כל שאר היישובים התפתחו, ואנחנו נשארנו בהקפאה, מסורבים. היו כאן משברים. ידענו שאף אחד לא יעזור לנו אם יקרה משהו, וכבר חשבנו לעזוב את המקום, אבל בסוף נשארנו".
כיום משמש מנהיים כנציג היישוב במועצה האזורית חוף השרון. "מדברים איתי שם ומכבדים אותי", הוא מדווח בשמחה. "פעם המצב היה הרבה יותר גרוע. עכשיו אני מקווה שאצליח להשיג הכרה ליישוב שלנו. קל מאוד לתקן את העיוות הזה. זה אפילו לא עולה כסף".
אז הוא נשאר בארסוף קדם, מקווה שיום אחד יוכל לקבל דואר הביתה. בבית שלו גרה בשנים האחרונות עירית, זוגתו הנוכחית, שבעלה נפטר שנה לאחר מות אשתו, וכך הם התחברו. בחצר ביתם הגדולה יש ארבורטום - גן בוטני המונה יותר מ-100 סוגי עצים: הוותיקים בני 45 שנה, הצעירים בני שבוע. מנהיים וזוגתו מטפחים יחד את הגן וגם את פארק הפסלים. "אנחנו דואגים לנקות אותו היטב, כולל בדלי סיגריות", הוא אומר, "ואני לא מבין למה המדינה לא עובדת ככה. אם עירית ואני, שני אנשים, יכולים ליצור מקום כל כך יפה, אז מה הבעיה? בואו נדאג שכל המדינה תהיה כזו".
_______________________________________________________
דרור גוריון גר 19 שנה בלי חשמל. הקליקו על התמונה:
