כוח החבל: אמן הקרקס עלה לארץ והמשיך לשמר מסורת עתיקה

רשיד ולייב קיבל את הלוליינות בירושה מאביו באזרבייג'ן. בגיל 7 החל ללכת על חבל, ומאז לא הפסיק. בדרך עבר מלחמה ארוכה, הגירה קשה ופיגוע אכזרי שקלקל לו פסטיבל

אלון פרס

|

21.08.17 | 04:06

רשיד ולייב על החבל. "אם היה בי פחד, מזמן לא הייתי עושה את זה"
בהופעה ליד מגדלי עזריאלי בתל אביב. "בהתחלה הייתי נופל כמו שק וקם, אבל תמיד הייתי שוכח מהכל ומתחיל מחדש" (צילום: אלון פרס)
בהופעה ליד מגדלי עזריאלי בתל אביב. "בהתחלה הייתי נופל כמו שק וקם, אבל תמיד הייתי שוכח מהכל ומתחיל מחדש" (צילום: אלון פרס)
על הקרקע. "צריך מאוד לאהוב את זה" (צילום: אלון פרס)
על הקרקע. "צריך מאוד לאהוב את זה" (צילום: אלון פרס)
על החבלים. "לא כל אחד יכול לעשות דבר כזה. זה מפחיד"
על החבלים. "לא כל אחד יכול לעשות דבר כזה. זה מפחיד"
בעוד יום עבודה. "חברים שלי ניסו לעלות על החבל, נפלו ולא רצו לנסות שוב" (צילום: אלון פרס)
בעוד יום עבודה. "חברים שלי ניסו לעלות על החבל, נפלו ולא רצו לנסות שוב" (צילום: אלון פרס)
גבוה. "היה לי קשה פה בהתחלה. לא ידעתי את השפה. לא ידעתי כלום" (צילום: אלון פרס)
גבוה. "היה לי קשה פה בהתחלה. לא ידעתי את השפה. לא ידעתי כלום" (צילום: אלון פרס)

כשאמן הקרקס רשיד ולייב עולה על החבל ומתחיל להלך עליו אל מול עיניהם המשתאות של הצופים, הוא חושב לא רק על הסכנה הכרוכה בפעילותו ועל הצורך לנקוט אמצעי זהירות קפדניים ולשמור על שיווי משקל. כשהוא עולה על החבל, הוא רואה לנגד עיניו מסורת עתיקת יומין שעליה גדל בבית הוריו בעיר קובה שבאזרבייג'ן, ושאותה הוא מנסה לשמר גם עכשיו, כאזרח ישראלי.

 

>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

ולייב (41) נולד למשפחה קווקזית וגדל בבית גדול עם חצר רחבה ואבא לוליין שהופיע עם קרקס מסורתי קווקזי ברחבי אוזבקיסטן, טורקמניסטן וטג'יקיסטן. האב החזיק תפקיד מרכזי במופעי הקרקס והיה מבצע תרגילים על החבל הדק שנתלה במרכז הזירה. בני המשפחה של האמנים שביקשו להצטרף ללהקה היו צריכים להפגין כישורים באחת מאמנויות הקרקס או לפחות לפתח יכולות מוזיקליות ולנגן בדרבוקה או בקלרינט. הילד רשיד לא הסתפק בכך. "רציתי להיות כמו אבא", הוא מספר. "מרוב הופעות שהיו לו, ראיתי אותו רק שלושה חודשים בשנה, אז רציתי לנסוע ולהופיע איתו יחד. לא חשבתי על משהו אחר".

 

כדי להשיג את מטרתו, חזר שוב ושוב למתקן קטן של הליכה על חבל שהוצב בחצר הבית של הוריו. בגיל שבע עלה עליו לראשונה, ונדרשו לא פחות משבע שנים של אימונים, הליכות ונפילות עד שהוא רכש את הכישורים המקצועיים שאפשרו לו להצטרף לקרקס ולהופיע עם אביו. זה קרה כשהוא היה בן 14, וההופעה התקיימה בעיר בוכרה שבאוזבקיסטן. כיום רשיד ולייב הוא אמן קרקס מקצועי, החוצה בהופעותיו חבל שגובהו ארבעה מטרים ושנפרס לאורך עשרה מטרים. הוא משלב תרגילי קפיצה, ישיבה ושכיבה על החבל עם אביזרים נוספים כמו אופניים (ראו סרטונים), חישוקים, סולם וצלחות, ואת כל זה הוא עושה ברחבי הארץ, מול ישראלים רבים שנועצים בו מבטים נדהמים. אביו, שהוריש לו את כל זה, לא נמנה עימם, שכן הוא עדיין גר באזרבייג'ן הרחוקה, כך שאינו רואה כיצד בנו ממשיך את דרכו.

 

ואז תראו איך שאני הולך:

 

 

יותר קשה מבית סוהר

 

הקשר המקצועי שלו עם אביו נמשך עד שהתגייס לצבא אזרבייג'ן. איתרע מזלו, ובדיוק באותה תקופה פרצה מלחמת נגורנו-קראבך בין ארמניה לאזרבייג'ן, והנער שבסך הכל רצה להופיע בקרקס מצא את עצמו בליבו סכסוך בינלאומי. "אלו היו זמנים לא טובים", הוא מספר. "הייתה מלחמה גדולה, ואנחנו, החיילים, לא ידענו מתי ישלחו אותנו הביתה. זה היה קשה יותר מבית סוהר. בבית סוהר אתה יודע מתי אתה אמור להשתחרר, אבל אנחנו לא ידענו מתי תסתיים המלחמה".

 

שירותו הצבאי אמור היה להימשך שנתיים, אבל ולייב השתחרר רק בסוף המלחמה, אחרי ארבע שנים וחצי. גם במהלך השירות, הוא מספר, לא ויתר על תחביבו הישן. "הכנתי בבסיס מתקן הליכה על חבל, וכשהיה לנו משעמם, הייתי מופיע בשביל החבר'ה. היינו מעבירים את הזמן בכיף".

 

בתקופת השירות הכיר את אשתו, ומיד אחרי השחרור נישא לה. ב-1997 עלו לישראל. "היה לי קשה פה בהתחלה", הוא אומר. "לא ידעתי את השפה, לא ידעתי כלום". הוא גם לא ידע איך יוכל להמשיך לעסוק במקצועו כאן. בניסיון להשתלב בתחום, ארגן לעצמו הופעה והזמין אליה אנשי תיאטרון כדי שיראו במה מדובר. "הכנתי ציוד ובניתי לבד מתקן במגרש כדורגל בנתניה", הוא נזכר בחיוך. זמן קצר לאחר המופע מול המפיקים החל להופיע בכל הארץ, אבל לא בדיוק כמו בעבר. "באזרבייג'ן הופיע איתי ליצן שהיה מדבר עם הקהל ומצחיק אותו", הוא מסביר. "בארץ ויתרתי על זה. גם אני לא מדבר. לא צריך לשמוע אותי; צריך רק לראות. מספיקה רק העין".

 

הוא עצמו מכסה את עיניו בעת ההליכה על החבל, מה שמגביר את הסיכון שהוא נוטל ומעצים את המסתורין סביבו. "לא כל אחד יכול לעשות דבר כזה", הוא אומר. "זה מפחיד. חברים שלי ניסו לעלות על החבל, נפלו ולא רצו לנסות שוב. צריך מאוד לאהוב את זה. בהתחלה הייתי נופל כמו שק וקם, אבל תמיד הייתי שוכח מהכל ומתחיל מחדש".

 

רשיד ולייב עם בנו ערן. "הייתי רוצה לראות אותו ממשיך אותי"
    רשיד ולייב עם בנו ערן. "הייתי רוצה לראות אותו ממשיך אותי"

     

    יש לך מגנט בנעליים?

     

    ב-2001 יצא לסיבוב הופעות אירופי שהתחיל טוב ונגמר באופן בלתי צפוי. "בהתחלה הופענו הרבה", הוא מספר, "והיה אפילו יום אחד שבו היינו בשלוש מדינות: אכלנו ארוחת בוקר בבלגיה, ארוחת צהריים בצרפת, וערב בספרד. בסוף אוגוסט הגענו ללונדון כדי להופיע בפסטיבל קרקס בינלאומי שהיה שם. הגיעו המון אנשים, הופענו שבועיים, ואז בן-לאדן החליט להיכנס במגדלי התאומים בניו יורק, והכל התבטל. קיבלנו את הכסף בחזרה ונסענו הביתה".

     

    הבית שלו נמצא בבת ים. יש לו שני ילדים, ושניהם לא ששים ללכת על חבל או לבצע איזושהי פעולה אחרת שקשורה לקרקס: הבת, לילה (17), מעדיפה להתמקד בלימודים בתיכון; הבכור, ערן (18), דווקא למד מאביו לוליינות וגם נוסע איתו להופעות ועוזר לו, אבל רוב הסיכויים שבכך יסתכם הקשר שלו לתחום. "הייתי רוצה לראות את ערן ממשיך אותי", אומר ולייב, "אבל הוא כבר ישראלי לגמרי, וזה לא אותו דבר. אין לו חשק לזה, ובלי חשק אתה לא יכול ללכת על חבל. אתה תיפול כל הזמן. אבל אם לא, אז לא. אסור לעשות שום דבר בכוח".

     

    ואתה? עד מתי אתה חושב שיהיה לך כוח לעשות את זה?

    "אני בטוח שלפחות עד גיל 50. אם היה בי פחד, כבר מזמן לא הייתי עולה לבמה".

     

    השבוע ניתן יהיה לראות אותו בפסטיבל אופקים (22-24.8). סביר להניח שגם שם הוא ייתקל בתגובה הכי נפוצה שהוא מקבל מהצופים הישראלים: "איך אתה עושה את זה? יש לך מגנט בנעליים?"

     

    ______________________________________________________

     

    גם באבא בוקסי לא פוחד ליפול. הקליקו על התמונה:

     

    איך מחזיקים מעמד שם למעלה? הקליקו על התמונה (צילום: דובי זילבר)
    איך מחזיקים מעמד שם למעלה? הקליקו על התמונה (צילום: דובי זילבר)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד