לא באנו (רק) ליהנות: זוג הישראלים שיצא למזרח למסע קצת אחר

שובל טבקה וכרמי לוי הכירו במצעד הגאווה ויצאו לטיול שנמשך כבר יותר משנה וכולל עזרה ליתומים, אשפוז בבית חולים וחיים כפולים בין ספריות למדבריות

חן דגן

|

29.03.17 | 03:27

כרמי לוי ושובל טבקה על רקע בית האופרה בסידני. "קיבלנו סימנים ברורים שאנחנו צריכים להמשיך ביחד" (צילום: כרמי לוי)
כרמי לוי ושובל טבקה על רקע בית האופרה בסידני. "קיבלנו סימנים ברורים שאנחנו צריכים להמשיך ביחד" (צילום: כרמי לוי)
שובל טבקה. "הייתי בורחת מבית הספר. פרצתי לעולם בבום ועשיתי מה שבא לי" (צילום: כרמי לוי)
שובל טבקה. "הייתי בורחת מבית הספר. פרצתי לעולם בבום ועשיתי מה שבא לי" (צילום: כרמי לוי)
כרמי לוי. "התחברתי מאוד לקטע של המדיטציה" (צילום: כרמי לוי)
כרמי לוי. "התחברתי מאוד לקטע של המדיטציה" (צילום: כרמי לוי)
בבית היתומים בגואה. "שיחקנו ושרנו איתם, וזאת הייתה חוויה מדהימה" (צילום: כרמי לוי)
בבית היתומים בגואה. "שיחקנו ושרנו איתם, וזאת הייתה חוויה מדהימה" (צילום: כרמי לוי)
בני הזוג בצ'נג מאי שבצפון תאילנד. למטה: הביקור בבנגקוק. "יחלפו עוד כמה חודשים עד שהחיידק ייצא ממחזור הדם" (צילום: חן דגן)
בני הזוג בצ'נג מאי שבצפון תאילנד. למטה: הביקור בבנגקוק. "יחלפו עוד כמה חודשים עד שהחיידק ייצא ממחזור הדם" (צילום: חן דגן)

אני ואתה כבר לא נשנה את העולם, ככל הנראה, אבל אולי יעשו את זה שובל טבקה (20) וכרמי לוי (25), שהחליטו לצאת למסע ברחבי תבל ועל הדרך להתנדב ולנסות לעזור למי שזקוק לדעתם לסיוע.

 

>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

כבר יותר משנה הם בדרכים: לעיתים עובדים כדי לממן את הטיול, לעיתים מתנדבים, ולפעמים סתם מטיילים וצוברים חוויות כמו צפייה בריקוד של לווייתנים באוקיינוס הדרומי ובמופע של גחליליות ביער אוסטרלי. התחנה הנוכחית שלהם, שבה פגשתי אותם, היא צ'נג מאי שבצפון תאילנד, עיר שלווה ונעימה המזמנת למבקרים בה מסעות בין סחלבים, פילים ונמרים. אבל טבקה ולוי לא באו רק ליהנות: יש להם, לדוגמה, חלום להקים ספרייה בהודו, וזאת אחרי שכבר הספיקו להתנדב בבית יתומים בגואה ונחשפו לצרכים ולרגישויות של האוכלוסייה המקומית - כך שסביר להניח שגם התאילנדים יפיקו תועלת מנוכחותם.

 

טבקה ולוי בצ'נג מאי, תאילנד. "יש כאן חיבור מיסטי" (צילום: חן דגן)
    טבקה ולוי בצ'נג מאי, תאילנד. "יש כאן חיבור מיסטי"(צילום: חן דגן)

     

    אוסטרליה האחרת

     

    שובל טבקה, ילידת פתח תקווה, אומרת שמאז ומתמיד אהבה לפרוץ גבולות, כך שאורח חייה הנוכחי אינו מסמן תפנית יוצאת דופן. "עד גיל 12 הייתי ילדה פחדנית, סגורה ומופנמת, ופתאום הכל השתנה: הייתי בורחת מבית הספר, יוצאת עם חברים גדולים ממני בהרבה. פרצתי לעולם בבום ועשיתי מה שבא לי.

     

    "בבית שלי לא ידעו איך לאכול את זה. היו הרבה מריבות, עד שבשלב מסוים הוציאו אותי מהבית והגעתי לפנימיית הדסים. המסגרת שם הייתה מקובעת ומרובעת, ולא השתלבתי. אחרי שנה וחודשיים ויתרו עליי".

     

    "באוסטרליה נתקלנו בבורות, בגזענות וגם באנטישמיות. כשסיפרנו שאנחנו מישראל, שאלו אותנו איך זה לחיות בגיהינום. מישהו אמר לנו שאחותו נוסעת לישראל, והוא פוחד שיאנסו אותה"

    ובכל זאת, הייתה נקודת אור בהדסים: היא נחשפה שם לתחום התיאטרון. "הבמאי עידן זילברשטיין, שעבד איתי שם, הפך אותי לשחקנית והוציא ממני את הנפש האמנותית שתמיד הייתה בי". אחרי הדסים נקלטה בהצלחה בבית הספר אנקורי, שם השלימה בגרות מלאה והוציאה ציונים טובים, במיוחד במגמת קולנוע.

     

    את כרמי לוי הכירה ביוני 2015, באירוע שהיכרויות הטרוסקסואליות אינן נמנות עם מטרותיו המוצהרות - מצעד הגאווה בתל אביב. "באתי למצעד עם ידיד מהקהילה", מספרת טבקה, "ראיתי את כרמי, הוא חייך אליי, והידיד ואני שאלנו את עצמנו אם הוא הומו. הוא מצא חן בעיניי, ואמרתי לעצמי: קחי את המושכות לידיים ותובילי את הבחור".

     

    מהדקות הראשונות הרגישו שיש ביניהם חיבור מיוחד. "יש לי אח בשם כרמי, שאני מחוברת אליו בצורה מאוד חזקה", מסבירה טבקה. "אפילו קעקעתי את שמו על הזרוע שלי. כשכרמי אמר לי את שמו, נדהמתי. הרגשתי שיש כאן חיבור מיסטי. גם בהמשך קיבלנו סימנים ברורים שאנחנו צריכים להמשיך ביחד, והתבשלה תוכנית לצאת למסע בעולם".

     

    לוי, יליד רחובות, בן לפרופסור לביולוגיה ולאשת מחשבים, חלם לטייל בעולם כבר מגיל צעיר וארגן לעצמו מקורות הכנסה שלא תלויים במקום: הוא למד בניית אתרי אינטרנט ושיווק רשתי, וזה מאפשר לו לעבוד מכל נקודה על פני הגלובוס.

     

    התחנה הראשונה שלהם הייתה אוסטרליה, שם בעיקר עבדו. "הפכנו לסוכני שטח נודדים של ספרים ומכרנו לבתי ספר ולספריות", מספרים השניים. "שכרנו ואן, העמסנו עליו ספרים, וכל יום נסענו לספרייה אחרת. זאת הייתה עבודה מאוד מכניסה, אבל גם קשה ותובענית. עבדנו המון שעות, נסענו מרחקים עצומים מעיר לעיר, ומהר מאוד הבנו שמשתלם לנו לגור בוואן. התחלנו לנהל חיים כפולים: בבוקר היינו צריכים להתגנדר, להתלבש יפה ולהריח טוב, כי עבדנו עם ספרניות בבתי ספר יוקרתיים, ובשאר הזמן ישנו בוואן בשולי הדרכים, במגרשי חניה של נהגי משאיות, בסמטאות חשוכות ובחורים נידחים".

     

    "בבוקר היינו צריכים להתגנדר, להתלבש יפה ולהריח טוב, כי עבדנו בבתי ספר יוקרתיים, ובשאר הזמן ישנו בוואן בשולי הדרכים, במגרשי חניה של נהגי משאיות, בסמטאות חשוכות ובחורים נידחים"

    בהתחלה ישנו שניהם במושב הקדמי. "אני הייתי בצד של ההגה", צוחקת טבקה, "ולא פעם הייתי לוחצת בטעות עם הרגל על הצופר ומעירה את כרמי ואת כל העיירה". בהמשך שיפרו תנאים והצטיידו במזרן מתנפח ובמטבחון עם גזייה. אחד האתגרים שלהם היה המקלחת: לעיתים הגיעו למקלחות ציבוריות של נהגי משאיות, שבהן נהנו מתנאים סבירים, אבל במקרים אחרים הסתפקו בחדרי שירותים בתחנות דלק, עם עכבישים ולטאות, שם ניקו את עצמם באמצעות מגבונים לחים בלבד.

     

    בדרכים פגשו כורי זהב ופחם, בעלי מסבאות ונהגי משאיות וערכו באמצעותם היכרות עם אוסטרליה האמיתית, זו שלא רואים במגזינים ובסרטים. "נתקלנו בבורות, בגזענות וגם באנטישמיות", הם מספרים. "כשסיפרנו שאנחנו מישראל, אנשים שאלו אותנו איך זה לחיות בגיהינום. אחד אפילו אמר לנו שאחותו נוסעת לישראל, והוא פוחד שיאנסו אותה שם, כי היא בלונדינית עם עיניים כחולות". במסעם פגשו גם את האבוריג'ינים, ילידי היבשת שהאוסטרלים דחקו ורמסו. "חלקם חיים כמו כלבים ברחובות ומקבלים יחס מחפיר. אחרים גרים במעין שמורות טבע – במדבריות, ביערות ובג'ונגלים".

     

    טבקה, לוי, הוואן והלווייתנים באוסטרליה:

     

     

    המצב הידרדר

     

    שמונה חודשים באוסטרליה הספיקו כדי לייצר מספיק כסף להמשך המסע, והם נעו לעבר היעד הבא – מדינת ראג'סטן שבהודו, שהביקור בה התחיל מבחינתם ברגל שמאל.

     

    "באחד הבקרים התחברנו לנהג ריקשה חמוד שהזמין אותנו לארוחה הודית אותנטית", מספרת טבקה. "אחר הצהריים הגענו לעיר פושקר, ואני הרגשתי שם צורך עז ללכת לשירותים. מאותו רגע המצב הידרדר: חום של 40 מעלות, כאבים ברמות שאני לא יכולה לתאר, חולשה נוראית. לא יכולתי לצאת מהמיטה, אבל חשבתי שיש לי סתם קלקול קיבה. חיכיתי ארבעה ימים, אולי הוא יעבור, והוא לא עבר. כרמי לקח אותי לבית חולים, שם עשו לי אולטרסאונד ובדיקות דם והודיעו שחליתי בטיפוס הבטן ושאני חייבת להתאשפז דחוף.

     

    "בכיתי שם שעות; ממש לא רציתי להתאשפז בבית חולים ציבורי הודי, אבל לא הייתה ברירה. טיפוס הבטן הוא מחלה שמדי שנה מתים ממנה אלפים בעולם השלישי. בסוף קיבלתי חדר פרטי עם טלוויזיה ומזגן, ובמשך יומיים הייתי מחוברת לאנטיביוטיקה, אבל התברר שהחיידק עמיד אליה, כך שאני עדיין סובלת מדי פעם מכאבי בטן מוזרים, מחולשה ומבטן נפוחה. יחלפו עוד כמה חודשים עד שהחיידק ייצא ממחזור הדם".

     

    בני הזוג בבית החולים בהודו. "בכיתי שם שעות" (צילום: כרמי לוי)
      בני הזוג בבית החולים בהודו. "בכיתי שם שעות"(צילום: כרמי לוי)

       

      רגעים מתוקים בטירונות

       

      מרג'סטאן המשיכו לגואה ונחתו בחוף פאלולים, אבל במקום לשרוץ על החוף, הלכו להתנדב בבית יתומים מקומי. "היתומים שם ממש עוברים טירונות", אומר לוי. "הם לומדים מאוד קשה, וכדי להתקבל לתיכון, חייבים ממש להצטיין, אחרת ייזרקו לרחוב. אנחנו באנו כדי לתת להם שעה של ילדוּת עם רגעים מתוקים. שיחקנו ושרנו איתם, וזאת הייתה חוויה מדהימה. אתה נותן להם קצת מהזמן שלך ומקבל המון: גם קנה מידה לחיים, גם המון אהבה והערכה. הילדים מוקסמים מהרגע הזה שאתה שם איתם".

       

      בגואה הם גם התוודעו לבית ליבא - מרכז תרבות יהודי שפתח לאחרונה סניפים בהודו ובשכונת נווה צדק בתל אביב. כשבני הזוג הגיעו לגואה, החל להתגבש שם פסטיליבא – אירוע התרבות הראשון שערך המרכז בהודו, ובו השתתפו אמנים ומרצים ממדינות שונות. טבקה ולוי השתתפו בהפקת הפסטיבל, ובמשך חודש וחצי הקימו תשתיות חשמל, הדפיסו פליירים והתקינו אביזרי תאורה. מפעם לפעם, תוך כדי הכנת שקשוקה לצוות ושיחות על יהדות, יצאו לחלוב את הפרה שעמדה בחוץ כדי שיהיה חלב לקפה.

       

      לדבריהם, הם נהנו מכל דקה, ועל הדרך גם למדו מדיטציה יהודית. "אני שמח שהיינו חלק מהכנסת האורחים המדהימה ומהשליחות של בית ליבא", אומר לוי. "אני התחברתי מאוד לקטע של המדיטציה, שאיפשר לי למצוא את המקום הרוחני שלי בהודו".

       

      בינתיים הם לא יודעים איך יימשך המסע שלהם. הכל פתוח; יעדים ותוכניות משתנים כל הזמן. טבקה ולוי גומעים את העולם בלגימות קטנות, שוהים בכל מקום זמן רב, לא רצים במסלולים המקובלים. סביר להניח שגם בתחנות הבאות מחכות להם הפתעות מכל הסוגים. חזרה הביתה עוד לא נראית באופק.

       

      _______________________________________________________

       

      הישראלים שהקימו אי של אהבה ותפסו ראש על הבר בזנזיבר. הקליקו על התמונה:

       

      "כל יום מחדש אנחנו חוגגים את הזוגיות שלנו". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך האלבום הפרטי)
      "כל יום מחדש אנחנו חוגגים את הזוגיות שלנו". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך האלבום הפרטי)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד