חלום העצמאות שלי: מאז שהקמתי עסק עצמאי יש לי יותר בוסים

השפה העברית עשויה לפעמים להיות מבלבלת במונחים ובהגדרות שלה. לא תמיד תמצאו קשר בין המילה לפירושה. לדוגמא, תשאלו אותי אם אני שכירה או עצמאית. התשובה בהגדרתה היום היא "עצמאית", רק שאני הכי רחוקה מעצמאות מאשר הייתי אי פעם.

עצמאית בשטח?

תגידי, אמא, יש מצב שאת מתחילה מחר את היום בשעה שתיים בצהריים? המתבגר התורן שואל אותי בהומור סמוי וממשיך: "את עצמאית, לא? אם כך, את הבוס של עצמך ואת יכולה להתחיל את היום מתי שאת רוצה, בלי לתת דין וחשבון לאיש". אני שולחת לעברו מבט קצת מיואש. מאז הפכתי לעצמאית, אין לי זמן, אין יותר משלא היה לי אי פעם. וכשאני אומרת "אין לי זמן", אני לא אומרת את זה לתפארת המליצה. אני בטוחה שיסכימו איתי עצמאיות רבות.

הזמן כאילו הפך למושג ערטילאי. היום והלילה מתערבבים למין עיסה שמרכיבים אותה מטלות כאן ועכשיו, דד-ליינים לוחצים, סטרס מול לקוחות ועובדים - עיסה שמתגלגלת ומתגלגלת. שלא נדע מנקיעת רגל או מכאב שיניים פתאומי אצל אחד הילדים, כי אז אין לעיסה הזו ברירה והיא עוברת למצב דום, מבלי שאיש ילוש אותה ואז היא מחמיצה.

מאז שאני עצמאית, אני מנסה להבין מה פשר המונח "עצמאית". זה שאין לך בוס על הראש מאפשר לך עצמאות? והלא מי שעצמאי, קונה לעצמו עשרות בוסים בדמות לקוחותיו.

פעם, לפני שנים רבות, כך מספרת האגדה, עצמאית היתה אישה שהיה לה עסק שזרם על מי מנוחות. הכרתי כמה עצמאיות כאלה. הן לא היו חייבות להוציא את הילדים מהבית בדיוק עד שמונה כדי להגיע למשרד בדיוק בתשע ולהעביר צ'יפ ולרצות את גחמות הבוסים שלהן.

חברה עצמאית שלי מלפני שני עשורים היתה מושא לקנאה. היינו מדמיינות את השמש ואת הקפה של הבוקר עליהם סיפרה לנו. כל כך חלמתי להיות כמוה. חשבתי שכשיוצאים לעצמאות מגיעים מוקדם לאסוף את הילדים מהצהרון ויש אפילו זמן לקפוץ איתם לספריה ולג'ימבורי. המציאות טפחה על פני והיא ממשיכה לטפוח, עד שלא פעם אני שואלת את עצמי למה להמשיך כך? היו לי יותר שעות איכות עם הילדים כשהייתי שכירה ולא עצמאית. אולי כדאי להרים ידיים ולחזור לעמדת השכירה?

כי פירוש הביטוח אמא + עצמאית הוא לחץ יום-יומי סוחט, שעות לא שעות של עבודה בלתי נגמרת ולא תמיד מתגמלת ותלוש שממש אינו מובטח בסוף החודש. ואם כשכירה איחרתי לפעמים בעשר דקות לעבודה, כעצמאית אני אפילו לא מרשה לעצמי לאחר בדקה אחת.

ומה עם המשכורת בסוף החודש?

"לאן נעלמת?" שואלות חברותיי. פעם הייתי מפטפטת עם חברות? אתם בטוחים? אני מנסה לדלות מהזיכרון וכל הזמן אומרת לעצמי, הנה כבר, כבר העבודה תזרום יותר, תקצרי פירות ופחות תשקיעי בצורה רצופה סביב השעון. תחזרי לרכל רבע שעה בבוקר עם החברה הכי טובה שלך ותצאי עם הילדים יותר, אלא שעד שאגיע לרבע שעה, היא כבר לא תהיה החברה הכי טובה שלי והילדים יצאו לבד.

והכי כואב לי שגם החסדים שעשיתי וההתנדבויות שבהם השתתפתי - התמוססו ונמוגו וההפסד כולו שלי! "האם זה נורמלי?" תיניתי את הסטרס בפני גברת מולטי טאסקינג שעל הדרך. בין המעלית לחניון, תפסנו זו את זו לשיחה קצרה. הגענו למסקנה מהירה שאימהוּת מצריכה משרה מלאה, עסק עצמאי מצריך משרה מלאה וכל הכבוד לנו על שאנחנו בכלל מצליחות להרים את שניהם יחד. עסקים עצמאיים, אפילו קטנים כשלי, מתמודדים עם אינספור דילמות. אם העובדים השכירים שלי מסיימים את העבודה בשעה קבועה, אני חייבת להיות שם בהיכון, כדי לגבות מקרים שצצים. וכשמגיע העשירי לחודש, הם חייבים לקבל את המשכורת, גם אם לא היו הכנסות.

את הופכת לעצמאית ומוצאת את עצמך מתזזת בין המבחנים של הילדים לשוטף פלוס שישים, בין דו"חות מס הכנסה (הלו, תהיו הגיוניים שם), לסיר לארוחה ואז את מוצאת את עצמך בכל מוצאי שבת, דקה אחרי הבדלה, מסתערת על המחשב כאילו הוא טרף לרעב, הילדים חגים סביבך בפנאן ואת מוכרחה לסיים מטלות חיוניות ואם הבעל שותף בעסק העצמאי, כמו אצלי, והילדים משלמים מחירים, האם הכל שווה?

ברוכה הבאה לעולם חדש של דילמות, כמו שאמרה לי גברת מולטי טאסקינג לפני שטסה עם הרכב שלה לפגישה הבאה. "אין דבר כזה עצמאית. את שכירה של בוס או שכירה של הרבה לקוחות". זהו. עצמאית אני לא. אולי רק בפנקסים של מס הכנסה.