"את המשורר צבי אביאל פגשתי בגיל 16 בתיכון אוהל שם ברמת גן. הייתי תלמידה חדשה, והמורה חיפש מקום להושיב אותי בו. צבי ישב מאחור, בשולחן הכי רחוק, הביט בי ואמר: 'את תשבי על ידי'. וכך היה. אני נולדתי בארץ, בת למשפחת אבולעפיה, ממקימי שכונת נווה צדק. הוא עלה לארץ בגיל תשע מגרמניה. ההתאהבות הייתה מיידית. הוא היה בשבילי אוויר לנשימה, האור של חיי. לא הבנתי איך אפשר בכלל לחיות בלי להיות איתו, לידו.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- איבדה את הזיכרון בתאונת דרכים - וכיום עושה סדר
- הקצין המשוחרר יצא לטיול גדול מפתיע
- הצלמת מתעדת תינוקות ולא מצליחה להרות
"צבי היה רומנטיקן מושלם. הוא היה משליך פרח למרפסת שלי כדי שאדע שהגיע. כשהיה בן 17 וחצי הוא הצטרף לשורות ההגנה, ולכן נאלצנו לפעמים להתנתק. הסבל שלנו אז היה ממש פיזי. כשהייתי בת 19 התחתנו בבית הוריי ברמת גן.
"עברנו את החיים יחד, כמעט 70 שנה. למדנו הוראה בסמינר לוינסקי. צבי כיהן במשך 40 שנה כמנהל הפדגוגי של בית הספר להנדסאים באוניברסיטת תל אביב. אני לימדתי בבית הספר הכרמל בתל אביב ובבית הספר גרץ במסגרת פרויקט למחוננים. שנינו ראינו בהוראה שליחות. לימדנו מאות רבות של תלמידים, ועד היום הם שומרים על קשר. במקביל, הקמנו משפחה. נולדו לנו בן ובת, ועם השנים, ארבעה נכדים.
"בשלב מסוים החלטתי ללמוד ארכיטקטורה, אבל כשהתברר לי שלא אוכל להיפגש עם צבי בכל יום בצהריים, כמו שנהגנו לעשות עד אז, אלא להיות איתו רק מאוחר בערב – נטשתי את הרעיון. גם לו הוצעו תפקידים מרתקים שהיו כרוכים בהיעדרות מהבית, והוא תמיד השיב בשלילה. לא חווינו את זה כהקרבה או כוויתור. זה פשוט היה סדר העדיפויות שלנו. התקשינו להיפרד אפילו ליום.
"היינו גוף אחד, נשמה אחת. שיתפנו זה את זה בהכל. הבענו את האהבה שלנו כל הזמן. עשר פעמים ביום – 'אני אוהבת אותך', 'אני אוהב אותך'. צבי היה כל כולו אהבה. נשים השתגעו אחריו, תלמידות התאהבו בו. הוא היה בוהמיין, מצחיקן, מחזר, מאהב נפלא. תמיד הגיע עם מתנה קטנה, עם עוד שיר אהבה שכתב. כן, אני יודעת, לאנשים מסוימים זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, והם תוהים איך אהבה ותשוקה מחזיקות מעמד במשך עשרות שנים, אבל אלה היו החיים של צבי ושלי. זאת המתנה שקיבלנו.
צפו בדליה ובצבי אביאל מספרים על נישואיהם בראיון בערוץ 2:
"צבי היה מגנט. אנשים נמשכו אליו. הוא היה מספר סיפורים מופלא, ובמשך 20 שנה הגיש את התוכנית 'ציפורי לילה' בגלי צה"ל. 50 שנה חיינו בתל אביב, והמונים עלו אלינו לרגל – שחקנים, אנשי רוח, סופרים, משוררים, שהפכו לחברים הכי טובים שלנו: עודד תאומי, אלי ישראלי, יצחק ומרים (מימי) ארצי, הוריו של שלמה; אייבי נתן, המחזאי יוסף מונדי, נתן דונביץ', דפנה רכטר, יורם שדה, בנו של יצחק שדה, ורבים אחרים.
"ב־12 השנים האחרונות לחייו צבי היה עיוור, לאחר שלקה במחלת עיניים חשוכת מרפא, אבל הוא המשיך כרגיל – לדבר, להצחיק, לבשל, להרעיף אהבה, להיות מסמר הערב. אנשים התקשו להאמין שהוא לא רואה. אמרו לנו: 'הכל נראה אצלכם אותו דבר, איך זה ייתכן?'
"לפני שנתיים וחצי, בגיל 85, צבי נפטר. הייתי לצידו כשנשם את נשימותיו האחרונות. לא האמנתי שאוכל לחיות אחריו: איך זה שאני חיה והוא לא? אבל זאת עובדה. אני עוסקת בהוצאת שיריו לאור ובכתיבת ספרים על חיינו. זה מה שמשאיר אותי בחיים.
"לאחרונה הוצאתי את הספר 'ידעתי שאמצא אותך' (הוצאת סטימצקי), שהוא מעין יומן של השנתיים הראשונות של אהבתנו. יש בו קטעי יומן שלי וגם מכתבים שכתבנו זה לזה. בחרתי את אלה שמשקפים הכי טוב את רוח התקופה, את מה שקרה אז בארץ.
"אני לא בודדה. אין יום שלא פוקדים את ביתי חברים, מכרים, תלמידים שלנו. אבל על מותו של צבי אין ולא תהיה נחמה. החיים שלי היו רגע מאושר אחד ארוך, איתו.
"על קברו חרטתי שיר פרי עטו: 'וכיצד זה,/ יום אחד יקרה –/ כהינתק השמש מהים/ והרוח – מן ההרים,/ בעצב זך/ של פרידת תמיד/ על מנת לשוב/ ולהיפגש'".
שורה תחתונה:
"אהבה היא הדבר הכי חשוב וחזק בחיים. בלעדיה, אין להם שום טעם".
______________________________________________________
האהבה הגדולה של חייו נולדה בעקבות שיר מפורסם שכתב. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
