לפני מספר שנים נסע יצחק קינן לטיול מאורגן במרוקו. בעבר הוא הדחיק את שורשיו, עשה הכל כדי לאמץ לעצמו זהות ישראלית, אבל אחרי גיל 40 חש צורך להתחבר מחדש למקורותיו והחל לבקר בארץ הולדתו.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"הרגשתי כאילו לא נולדתי שם", הוא מספר. "השכונה היהודית במרקש, שבה גרתי, הפכה לערבית, והכל היה זר לי. באחת הפעמים נסעתי לשם עם קבוצה של ישראלים ממוצא מרוקאי. נסענו באוטובוס, ראינו מהחלון שדות עצומים של שיבולים, וכל הנוסעים התחילו לשיר את 'ים השיבולים'. הם לא ידעו שהאיש שכתב את השיר הזה נמצא איתם. כשהנהג אמר להם שזה אני, הם מאוד הופתעו. אנשים לא מאמינים שמרוקאי כתב את 'ים השיבולים'. גם בעיניי זה מדהים: השיר נכתב על ידי מרוקאי, הולחן על ידי טורקי, מושר מפי חבורה שמזוהה עם נוסטלגיה ועם מוזיקה רוסית – ולמרות הכל מסמל ישראליוּת".
"ים השיבולים", אחד השירים המושמעים ביותר בחג השבועות, אכן מסמל ישראליות, אבל ישראליות מאוד מסוימת - כזו שמזוהה עם התנועה הקיבוצית, ההתיישבות העובדת והתרבות האשכנזית. קשה למצוא ישראלי שלא מכיר את השיר, אבל רק מעטים יודעים שאת מילותיו הקיבוציות כל כך כתב אדם שנולד וחי במקומות שלא מתאפיינים דווקא בריח הזבל, ניחוח חציר, שמש חביבה ומיתרים המפיקים צלילי זהב. "כשכתבתי את השיר הזה", אומר קינן, "לא ראיתי ים של שיבולים מחלון ביתי בבית שאן. בקושי ראיתי שלולית".
הגבעטרון מבצעים את "ים השיבולים":
נולד מחדש בקיבוץ
הוא נולד לפני 74 שנה במרוקו בשם יצחק ועקנין, ובגיל עשר הגיע לארץ לבדו במסגרת עליית הנוער. "לילה אחד אבא שלי לקח אותי לבית כנסת במרקש, השאיר אותי שם והלך", הוא מספר. "התחלתי לבכות, ולא הפסקתי במשך כל הדרך לארץ, עד שהגענו למחנה העולים בקדמה. כשהגענו לשם, ראיתי מעגלים של רוקדים, 'בן לוקח בת'; ילדה אחת הזמינה אותי למעגל, ועם דמעות בעיניים רקדתי איתה. זאת הייתה הפעם הראשונה שחיבקתי מישהי. ככה התאהבתי בריקודי העם".
זמן קצר לאחר מכן עבר לכפר הנוער נווה הדסה שליד נתניה, ובהמשך חי בקיבוץ תל יצחק הסמוך, שבו, לדבריו, הרגיש שנולד מחדש. "הקיבוץ עיצב אותי מבחינת התרבות והחינוך, והתאהבתי בחיים האלה. שש שנים לאחר שעליתי לארץ, עלו גם הוריי, וכשפגשתי אותם במעברה, לא זיהיתי אותם. הם היו שונים ממני לגמרי מבחינת התרבות, הלשון, המנטליות והלבוש. התכוונתי להביא אותם לקיבוץ, אבל כשראיתי אותם, התחרטתי: הבנתי שהם זרים לאווירה ולנוף שבהם חייתי".
ההבדלים שנוצרו בינו לבין הוריו התבטאו גם בשמות: "אני בחרתי לשנות את שם משפחתי לקינן, וכך עשו גם ששת אחיי שעלו לארץ אחריי, ואילו הוריי לא היו מוכנים לכך. הם נשארו ועקנין". אבל למרות הפערים חש קינן מחויבות לסייע להוריו בקליטתם. לאחר שהשתחרר משירות בנח"ל, עסק בעבודות מזדמנות על מנת לעזור להם כלכלית. הוא חפר תעלות, חילק מכלי גז, ובין לבין התעקש על השכלה גבוהה. אמו, שמעולם לא ידעה קרוא וכתוב, עודדה אותו ללמוד, והוא בחר במקצוע ההוראה שנחשב מכובד בעיניו. "הגעתי למבחן קבלה בסמינר למורים בנהלל, ויעקב אורי, שהיה מנהל הסמינר ולימים חבר כנסת מטעם מפא"י, שאל איזו תעודה יש לי. מכיוון שבקיבוץ שמו דגש יותר על עבודה ופחות על לימודים, סיימתי רק כיתה י'. הוא אמר שזה לא מספיק, אבל לא התייאשתי. דקלמתי לו שירים של ביאליק, והתקבלתי".
בתום לימודי ההוראה עבר לבית שאן ועסק שם בחינוך: בין השאר, ניהל את בית הספר היסודי גלבוע ואת תיכון ארז ("אהבתי את התלמידים והם אהבו אותי. פרחתי בהוראה. זה מאוד התאים לי"). במקביל, למד ספרות עברית והיסטוריה ישראלית באוניברסיטת חיפה, כתב שירים וסיפורים ורקד בלהקות מחול בחיפה ובבית שאן. ההרכב שפעל בעיר מגוריו, שבו שימש גם כאקורדיוניסט ("ניגנתי רע מאוד"), היה אחראי למפגש שלו עם המוזיקאי חיים אגמון, מלחין "ים השיבולים". זה קרה ב-1972. "חיים הביא לי מנגינה, ואני התאהבתי בה.
היא שבתה אותי. הרגשתי שאי אפשר שלא להתאים לה מילים על ים של שיבולים. מיכאלאנג'לו אמר שבכל סלע מסתתר פסל. בסלע המנגינה שהלחין חיים, הסתתרו המילים, ואני הייתי צריך רק לחצוב אותן".
באותם ימים שימש אגמון כמנהל המוזיקלי של הגבעטרון והחליט להציע להם את השיר. קינן אומר שהוא לעולם ישכח את הפעם הראשונה שבה שמע את שירו בביצוע חבורת הזמר מקיבוץ גבע. "ההופעה התקיימה בגבע, והשיר עורר סערה בקהל. אני בכיתי מהתרגשות מהביצוע המדהים. הביצוע הזה גם עזר לי לכבוש את אהובת ליבי. באותה תקופה רציתי מאוד לצאת עם מישהי, אבל היא כל הזמן סירבה לי עד שהזמנתי אותה לבוא איתי להופעה. ככה היא נכנעה, וכשהיא שמעה את השיר שכתבתי, היא התאהבה בי. מאז אנחנו יחד, אני ואשתי שרה. הגבעטרון גם שרו בחתונה שלנו".
פארודיה על השיר בביצוע החמישייה הקאמרית:
הבית שלא פורסם מעולם
"ים השיבולים" מושר על ידי הגבעטרון בכל הופעה. הוא גם היה השיר היחיד שביצע ההרכב בטקס שבו הוענק לו פרס ישראל למפעל חיים, ביום העצמאות לפני תשע שנים. החברה הוותיקה ביותר בלהקה, ניקה ברזק, מספרת: "מיד כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה, חשבתי שמדובר בשיר יוצא מן הכלל. אנחנו לא יכולים לוותר עליו כי הקהל פשוט אוהב אותו. אני מאמינה שהוא יושמע עוד עשרות שנים".
כששאלתי את ברזק אם ידעה שכותב השיר הוא ממוצא מרוקאי, אמרה: "בוודאי, איזו שאלה?" אבל ביצירתו של קינן קשה לזהות את שורשיו. "כשהגעתי לארץ, רציתי למחוק כל זכר למרוקאיות שלי", הוא אומר. "רציתי להיות ישראלי, וזה התבטא גם בשירים שכתבתי. הרבה שנים שאלו אותי למה שיניתי את שם המשפחה, ואם אני מתבייש במוצא שלי. אז לא, אני לא מתבייש: פשוט שאפתי להתחלה חדשה".
המוצא המרוקאי שלו זכה להתייחסות כשנכנס לפוליטיקה ב-1974 והתמנה לראש מועצת בית שאן מטעם מפלגת העבודה. לדבריו, פעם שאלו את שמעון פרס למה קינן לא נמצא בכנסת, והוא השיב בחיוך: "משום שהוא לא נראה מרוקאי". קינן, מצידו, החליט אחרי תשע שנים בראשות המועצה שהפוליטיקה לא בשבילו, וחזר לעשות מה שהוא אוהב: הוא כתב ארבעה ספרים, שני תסריטים, מחזה ומספר שירים לגבעטרון, שהידוע בהם הוא "עמק שלי".
ב-1984 יצא לצרפת כשליח עליית הנוער, ושלוש שנים לאחר מכן שב לארץ והשתקע בכפר סבא. תפקידו הבא היה מנכ"ל אמנות לעם, ובסיומו חזר להוראה ולימד בבית הספר אורט בעיר מגוריו. ב-2001 נשלח שוב לשלוש שנים בצרפת, הפעם מטעם הסוכנות היהודית.
הוא אב לארבעה, סב לתשעה, מרצה, רוקד, שוחה, כותב; עדיין מתרגש בכל פעם שיוצא לו לשמוע ברדיו את "ים השיבולים". מבחינתו, השיר הזה מהווה את המורשת שלו, והוא רוצה שאחרי מותו ישירו נכדיו בית חדש שהוסיף לשיר, ושלא פורסם מעולם. אלה המילים:
"ים השיבולים שקטו גליו
גם המשורר מיתר קרוע
מלאך השיר אסף אל סתר כנפיו
בוכה רקיע ומיילל הרוח.
גשם שוב יצבע כחול של ים, השיבולים,
והירוק יחבוש פצעי שלכת.
אלף מלאכים רוקמים הלחן למילים
ושוב יפרוש כנפיו אל שדות התכלת".
______________________________________________________
ים השיבולים הופרט, אבל ניקה מהגבעטרון ממשיכה לשיר. הקליקו על התמונה:
