בואו נשחק משחק בו המטרה היא לצבור כמה שיותר נקודות - ניקח שני כדורים וננסה לזרוק אותם לסל ממספר עמדות שונות: מטר אחד מהסל - כל קליעה תזכה את השחקן ב-10 נקודות. שלושה מטרים מהסל - כל קליעה תזכה את השחקן ב-20 נקודות. שבעה מטרים מהסל - כל קליעה תזכה את השחקן ב-30 נקודות. השחקנים צריכים לבחור עמדה אחת וממנה לזרוק את שני הכדורים לסל - בהצלחה.
כמה הישגיים אתם?
מאיזו עמדה בחרתם לזרוק? האם כדאי לזרוק מהעמדה הרחוקה ביותר או מהקרובה? ואולי בכלל מהעמדה האמצעית? מחקר מעניין (אטקינסון, 1957) השתמש בדיוק במשחק מסוג זה: נערים בעלי הישגיות גבוהה ונערים בעלי הישגיות נמוכה התבקשו להשחיל טבעות על מוט. כל נער רשאי היה לקבוע מאיזה מרחק מן המוט הוא יטיל את הטבעת. במרחק קטן מאוד - שבו סיכויי ההצלחה גדולים ביותר (אך משמעות ההישג נמוכה ביותר), במרחק בינוני - שבו קיים סיכוי סביר לקלוע או במרחק גדול - שבו סיכויי ההצלחה קטנים ביותר (אך כמובן כל קליעה תהיה סנסציה).
מרבית הנערים בעלי ההישגיות הגבוהה בחרו במרחק הבינוני, בו קיים סיכוי ריאלי להצלחה. לעומת זאת, מרבית הנערים בעלי ההישגיות הנמוכה התפלגו לשתי קבוצות: חלקם בחרו בקליעה מהטווח הקרוב מאוד וחלקם בטווח המרוחק. כיצד ניתן להסביר ממצאים אלו? הנבדקים בעלי ההישגיות הנמוכה בחרו מאיפה להטיל את הטבעת בעיקר על בסיס החשש שלהם מפני הכישלון. הם מלכתחילה לא האמינו שהם יכולים לנצח ולכן בחרו בשתי טקטיקות התמודדות: חלקם בחרו במטרה שאין בה כמעט סיכוי לכישלון, אך גם לא לניצחון והאחרים בחרו במטרה בה הסיכויים להצלחה קלושים ביותר, אך מאידך קל יותר להתמודד עם הכישלון, שהרי "אף אחד אינו קולע מכאן ולכן גם איש לא מצפה שאקלע מכאן".
מכשילים את עצמם
איך המשחק הזה קשור ללימודים? הישגיות גבוהה היא גישה שבה התלמיד מוכן ליטול סיכונים גבוהים, כל עוד קיים יחס מיטבי של סיכוי-סיכון. מצד אחד, התלמיד מציב לעצמו מטרה שאין ביטחון מלא בכך שיגיע אליה, שכן היא דורשת למידה מאומצת ומיצוי של יכולותיו, אך מצד שני, יש לו סיכוי סביר להגיע למטרה אם התהליך לקראתה ייעשה כראוי. למשל: תלמיד שיש לו ממוצע 80 במתמטיקה ומציב לעצמו מטרה לקבל בבחינה ציון 90, מאתגר את עצמו בציון שנכון לרגע זה הוא גבוה עבורו, אך עם למידה מושקעת ונכונה, בהחלט ריאלי לצפות לשיפור של 10 נקודות.
לעומתו, תלמיד בעל הישגיות נמוכה, ידבר בצורה חסרת ביטחון ויפגין חוסר אמונה ביכולתו להצליח. תלמיד כזה יציב לעצמו יעדים נמוכים ויהיה רחוק מאוד מלמידה מאומצת ומיצוי של יכולותיו. להיפך, לעיתים קרובות התלמיד יכשיל עצמו מראש, בתהליך הנקרא "הכשלה עצמית", על מנת להפחית את האכזבה העצמית והסביבתית מהכישלון. בשני המקרים תלמידים יגדירו יעדים הנגזרים מתחושת הכישלון (אם וכאשר יגיע) והיכולת שלהם להתמודד איתה.
בואו נשחק משחק נוסף. ניקח שורה של משפטים שתלמידים אומרים אחרי שהם נכשלים במבחן. ננסה לשבץ כל משפט בטבלה הבאה. איזה משפט מתאים לאיזה סוג סיבה? (התשובה כתובה בתחתית הכתבה).
1. נכשלתי כי לא התכוננתי במידה מספקת למבחן ולא התאמצתי במהלכו.
2. נכשלתי כי המבחן הזה הוא קשה במיוחד.
3. נכשלתי כי אינני מסוגל לעמוד במבחן כזה.
4. נכשלתי כי "תפסתי יום לא טוב", "כי לא היה לי מזל".
איזה משפט מתאים לאיזה סוג סיבה? התשובה כתובה בתחתית הכתבה.
ייחוס פנימי וחיצוני
ההערכה העצמית, תחושת הכישלון והפחד ממנה, משפיעים על סוג היעדים שהתלמידים נוטלים על עצמם, אבל גם להתמודדות עם הכישלון, כאשר הוא מגיע, יש השפעה ניכרת.ייחוס חיצוני: ישנם תלמידים שכאשר הם ייכשלו בבחינה, הם יינקטו בגישה של ייחוס חיצוני - בגישה זו הם ינסו להדוף מעצמם את האחריות לאי ההצלחה ולהטיל אותה על גורמים חיצוניים: המורים, הבחינה, הרעש שעשה טרקטור בחוץ ועוד. גישה כזו מקלה על התלמיד להתמודד עם תחושת הכישלון, שהרי אם הכישלון אינו באשמתו ואינו באחריותו, התסכול והאכזבה מהכישלון קטנים יותר.
ייחוס פנימי: לעומתם, תלמידים שיינקטו בגישה של ייחוס פנימי, ייקחו על עצמם את האחריות לאי ההצלחה. הם לא התכוננו כמו שצריך, הם לא עשו את כל מה שיכלו כדי להצליח וכדומה. אין ספק שבגישה זו הכישלון כואב יותר. מתוך הרצון להקטין את הכאב, הפגיעה והתסכול, סביר שתלמידים רבים ינקטו באופן כמעט אינסטינקטיבי בייחוס חיצוני.
ייחוס פנימי - תנאי הכרחי ליצירת שינוי
ייחוס חיצוני מגביל מאוד את היכולת להשתפר ואולי אף חוסם אותה לחלוטין. אם הכישלון לא קשור לתלמיד ולא היה לו יד בעניין, הרי שממילא אין דבר שהוא היה יכול לעשות כדי למנוע אותו ומכאן שגם אין דבר שהוא יכול לעשות כדי להימנע ממנו בעתיד - אין כל דרך בה הוא יכול לנקוט על מנת להצליח.
רק אם התלמיד יקבל על עצמו את האחריות לכישלון ויבין שהכישלון (או לכל הפחות חלק ממנו) תלוי בכך שלא התכונן לבחינה כמו שצריך או כל סיבה אישית אחרת שמקורה בו, רק אז יש סיכוי שלקראת הבחינה הבאה הוא ילמד טוב יותר ויצליח. לפי המחקר, תלמידים בעלי הישגיות גבוהה נוטים לייחס את כישלונותיהם ואת הצלחותיהם לגורמים פנימיים ולכן מסוגלים להפיק לקחים, להשתפר ולהגיע להישגים גבוהים. לעומתם תלמידים בעלי הישגיות נמוכה מייחסים את כישלונותיהם והצלחותיהם לגורמים חיצוניים ולכן עקומת הלמידה שלהם נמוכה ובפועל הם בקושי יכולים לשפר את הישגיהם מבחינה לבחינה.
ייחוס פנימי - עלול גם להסב נזק
למרות יתרונותיו של הייחוס הפנימי, הוא עלול להסב נזקים במקרים מסוימים. תלמידים יכולים לקחת על עצמם את האשמה לאחר כישלון ובעקבות כך להגיע למסקנה שהם לא יכולים או לא מסוגלים להצליח, לאבד את הביטחון העצמי ולהימנע מניסיונות נוספים.
מה אנחנו, ההורים, יכולים לעשות?
ראשית, ננסה לזהות אם הילד שלנו הוא בעל הישגיות גבוהה או נמוכה. אם הילד שלנו בעל הישגיות נמוכה ננסה לשוחח איתו ולתת לו כלים לחיזוק ההישגיות. במהלך השיחה חשוב להבין אם יש בבית או בבית הספר, גורמים שמעכבים אותו, פוגעים בביטחונו העצמי ובאמונתו ביכולתו ומכאן גם מביאים אותו להישגיות נמוכה.
לאחר שנאתר את הגורמים הללו ננסה לעזור לו לעמוד מולם. ניתן ללמד את הילד אודות "הלך הרוח של גדילה" (Growth mindset) – כלומר, ההבנה שבעזרת מאמץ, כל אחד יכול להשתפר. ישנם לא מעט מחקרים שמראים בצורה ברורה שהלך הרוח הזה מוביל תלמידים להצלחה ולהתגברות על מכשולים אדירים.
אפשר גם לאמן אותו בהתמודדות עם כישלון על ידי תרגול ולמידה מטעויות. ההכוונה שלנו כהורים צריכה להתמקד בגיוס הכישלון ובהפיכתו לחלק מתהליך הלמידה. עלינו ללמד את הילד להתמודד עם חוויית הכישלון, להכיל אותה ולהפיק ממנה לקחים לעתיד, כדי לתקן ולשפר. תפקיד חשוב נוסף הוא לעזור לילדים שלנו להבחין בין ייחוס פנימי קבוע, שעלול לגרום להם לקיבעון מחשבתי, לבין ייחוס פנימי נקודתי, שמאפשר תיקון ושינוי בהזדמנות הבאה.
ילדים בעלי הישגיות גבוהה, שיודעים לבצע ייחוס פנימי נקודתי, בלי שהדבר יפגע בביטחונם העצמי ובאמונתם ביכולת שלהם לשפר את הישגיהם, יוכלו להגיע להישגים לימודיים שמתאימים ליכולת האמיתית שלהם. התפקיד שלנו הוא לוודא שהם יודעים לעבור לייחוס פנימי ובמקביל לא להידרדר לאיבוד האמונה בעצמם.
והנה התשובה למשחק של חלוקת הסיבות של התלמידים לאי הצלחה במבחן לפי ייחוס פנימי או חיצוני ויציב לעומת נקודתי:
רן שמשוני, איש חינוך ומומחה למיומנויות למידה, ממקימי חברת "פסיפס " וממחברי הספר "סודות הלמידה ". הכתבה באדיבות מגזין הגיע זמן חינוך .
