מבקשת סליחה מקוראיי: אני
לא האמא המושלמת שתיארתי

קפצוצים בין קריירה ל-11 ילדים? מתקתקת את כל העולם 24/7? לא ממש... רגע לפני יום הכיפורים מלי גרין מבינה שהיא לא יכולה לשמש דוגמא לשילוב אמהוּת וקריירה

מלי גריןפורסם: 06.10.16 10:41
"ישנה הסליחה הכי פרטית ואישית שיש לכל אחד מאתנו בלב עמוק פנימה ואותה לא אעלה על הכתב". צילום אילוסטרציה (צילום: shutterstock)
"ישנה הסליחה הכי פרטית ואישית שיש לכל אחד מאתנו בלב עמוק פנימה ואותה לא אעלה על הכתב". צילום אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

ערב יום הכיפורים, אווירה של טוהר לבן מרפרפת באוויר. בזמן שכולם רצים ועסוקים, מצאתי לעצמי יום לנסוע לטבריה, לשבת על שפת הכנרת, הרחק מכולם ולבקש סליחה. יש משהו קסום בזכות שניתנה לנו פעם בשנה לעצור, לנשום עמוק, לעמוד בלי מגננות, בלי מחסומים, ולבקש סליחה.

 

להשליך את נקיפות המצפון

ישנה הסליחה הכי פרטית ואישית שיש לכל אחד מאתנו בלב עמוק פנימה ואותה לא אעלה על הכתב. היא מסוג הסליחות שעצם המחשבה עליהן גורמת ללחיים לסמוק וללב להתהפך בלוליינות... מביך. ויש כמובן את הסליחות שהתווספו עם השנים ועליהן אני רוצה לבקש מחילה כעת.

 

רוח קלה נושבת, שמש מכה שולחת את קרניה אל גלי הים. הכל שקט. שקט שמסתיר את רעש גלגלי החיים ונותן לי להיות רק מול עצמי - לבקש סליחה ולהשליך את נקיפות המצפון, כמו מנהג 'תשליך' שעורכים בראש השנה, בו מתחרטים ומשליכים את העוונות אל הים וחוזרים חדשים.

 

אני כאן ורוצה לבקש סליחה מאלפי הקוראים שלי, על שנים בהן סיפרתי בקלילות על אם עובדת שמקפצת לה בין קריירה לאימהות במן מקל קסם כזה, ששובל הירואי נשרך לו ומסדר את הכל ולא הבנתי אז שיש לי פריווילגיה שלאחוז גבוה של אימהות אין - עבודה מהבית. סליחה שישבתי על רום כסאי שבין חדר השינה למטבח ומשם ניהלתי את כל כתבותיי, בלי להבין עד כמה חיי העמוסים מאוד, קלים יחסית מול חייהם של עוברי דרכים. סליחה שניסיתי לצייר לכם אמא מושלמת.

 

"אמא, איפה את?"

היום, שנתיים אחרי שיצאתי לעבוד מחוץ לבית, הבטן שלי מתכווצת. פתאום ערכתי היכרות עם מושג חדש ומשמעותי בחיי: הפקקים. מעולם לא חלמתי שכדי להגיע למרכז הארץ לפגישה שנקבעה לתשע בבוקר, צריך להשכים ולהתניע את הרכב ברבע לשש.

 

אני יכולה להתנצל באוזניכם על איחורים בגלל שעות שביליתי בכבישי הארץ בגלל תאונה, בגלל עבודות בכביש וסתם בגלל עומס וראיתי את המחוגים זזים ושמעתי את הילדים שמתקשרים בכל רגע: "איפה את, אמא? אבל כבר לפני שעה וחצי אמרת שבעוד שעה תהיי בבית!"

 

לכי תספרי להם בקול חנוק שבקצב המקרטע הזה, אולי בעוד חצי שעה אהיה בבית וגם על זה אני מפחדת להתחייב. בבקשה מכם, פסיכולוגים נכבדים, הטיחו את האמת בפני כל ההורים ואני מתחילה: אני מבקשת סליחה מכל ילדיי הנמנים על שכבת הגיל הצעירה, שזכו לקיצוצים בשעות ההורות עקב עבודת אמא מחוץ לכתלי הבית. לטעמי, המחיר כבד מדי. הם חרדתיים יותר. האחד פיתח קשיי קריאה (שטופלו בהצלחה) וברור לי שזה קשור להיעדרותי מהבית.

 

אם הילד או הילדה שלכם מפתחים תסמין שדורש טיפול חיצוני, בדקו קודם כמה שעות אתם שוהים בבית. רגע לפני שתתכסו בשכבת נקיפות מצפון על אלה הקיימות, אל תבקשו סליחה מעצמכם. זו לא אשמתכם, כי שעות העבודה כאן אינן הגיוניות ומערכת הלימודים אינה תואמת מערכת לימודים לילדים ששני הוריהם עובדים ואיש לא מחשב את שעות הפקקים. לכן אני מבקשת מהילדים שלי, שחלקם אפילו לא יודע או לא מבין שאני צריכה לבקש סליחה - סליחה מכל הלב!

 

כשאני שומעת את בן הארבע קורא בקול מופתע, כשאני מצליחה להגיע "פעם ב..." בשעות הצהרים המוקדמות: "וואו, אמא, את בבית?" ככה, בקול תמים של ילד, שפוצע אותי ומציב לי מראה מול הפנים - לא נותר לי אלא לשאול אותו: "אתה סולח לי?"

 

"טוב, נקבע לקפה"

סליחה אבקש גם מכל החברות שעם השנים נזנחו בשבילי החיים. הפכנו עסוקים מדי, עסוקים מכדי לטפח חברויות של פעם וזה אחד הדברים הכי עצובים בעיני. חברות שהייתי מדברת איתן שעות בטלפון, היינו מדסקסות על החיים, מחליפות תובנות וכעת אין לי זמן להקדיש לזה. ומה עם בני המשפחה הקרובים - רחוקים? טוב, נקבע לקפה.

 

בעלי הציע לי לשכור בית קפה ליום שלם ולהזמין את כל מי שקבעתי איתה 'קפה' לבוא באותו יום. אולי אאמץ את הרעיון בשנה הבאה.

 

מה קרה לזמן שלי, שהתחיל להיות נדיף מדי? איך זה שאני לא מצליחה כבר לג'נגל בין כולם? איכשהו הפכתי לעיסה מעורבבת של בית-עבודה-ילדים שישה ימים בשבוע ורק בשבת, רגע לפני השקיעה, אני צונחת לקצת יותר מ-24 שעות של מנוחה, מנסה לדחוס שבוע שלם של חסר, למען הילדים, מטביעה אותם באיכות שתטעין אותם גם לשבוע הקרוב.

 

ועכשיו, מול הגלים והשקט, אני רוצה לבקש סליחה גם מהבעל שלי, האיש שלצדי, שעדיין עולה בי מדי פעם רצון מפעפע שרוצה להתפרץ - לחכות לו עם ארוחה עסיסית בזמן השקיעה, כשהילדים רחוצים ושוכבים במיטותיהם. להיות פשוט אישה אמיתית, כמו שהרצון שלי מתחבר אליו, מינוס פמיניזם, ככה, עם סינר וחיוך שמח של אישה מאושרת שהצליח לה התבשיל למען הגבר שלה, שחזר מהציד.

 

די, נסחפתי, ועוד כשאני יושבת בחוף. הגלים מתיזים עלי רסיסים והשמש שולחת קרניים חזקות מדי. אולי אני צריכה לבקש סליחה מעצמי?

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס אחד עשר, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין.