רק מילה טובה: מורים יקרים, זה מה שילדינו צריכים מכם בשנה החדשה

"הרבה הורים פנו אלינו והתלוננו למה אנחנו כותבים בכרטיסים האישים רק איחורים, חיסורים והפרעות ולא רושמים גם דברים טובים", הכריז מנהל התיכון באסיפת ההורים שהתקיימה בתחילת השנה. "אז הוספנו רובריקה שנקראת 'מילה טובה', כדי לכתוב גם דברים טובים".

איפה מוצאים מילים טובות?

עם הבשורה הזו התחלנו את שנת הלימודים הנוכחית. כן, קצת מאוחר, אבל תמיד טוב לראות שיש רצון לשפר ולכיוונים מבורכים. הדבר החביב הוא שמאז המתבגרים הציניים שלי נכנסים בתכיפות לאתר כדי ללקט מילה טובה או שתיים, אבל בינתיים לא העלו בחכתם דבר. עד שהשביעיסט הפטיר בתובנה משמעותית "ממש קשה להם לתת מילה טובה".

נכון, אנחנו רק בתחילת השנה, אבל לא יכול להיות שמאז שהתחילה אף מורה לא ראה משהו אחד טוב שאפשר להגיד. כמו למשל, "מאוד שמחה לראות את המאמצים שלך להעלות את הציונים באנגלית".

בכל אחד מאיתנו יש מחסן מלא של מילים טובות שרוצות לצאת. אנחנו פשוט הפסקנו להאמין ביכולת שלהן לשנות משהו.

זו לא איזו אימרה שקראתי באיזה מקום והעתקתי, אלא תובנה שלמדתי מניסיון ומפגש עם הרבה אנשים בוגרים כואבים. כשאנשים נכנסים אלי לחדר, הם נכנסים עם מזוודה סגורה מלאה בכביסה מלוכלכת. הם מתחילים להוציא ממנה לאט לאט. קודם את הגרביים מאתמול ואחר כך חולצה משבוע שעבר ועוד חולצה ומכנס ואחרי חמש פעמים שהם מגיעים עם המזוודה הזו הם כבר מתחילים לגלות לי שיש ריצ'רצ'ים נסתרים בה ושולפים מהם שקים עם כביסה שכבר העלתה עובש ואיכשהו תמיד קשה להם להיפטר ממנה. היא מסריחה, מעיקה, אבל היא שלהם ואנחנו מנערים אותה פריט פריט.

עולם בלי עידוד

קשה להסתובב עם מזוודות מלאות כל הזמן. רוב האנשים לא מרפים וגוררים אותן בעייפות מתמשכת כל אימת שהם יוצאים מן הבית. הם גוררים אותן לתור בסופר, לנהיגה על הכביש, למגרשי הכדורגל, לוואטסאפ הכיתתי.

ואז, ברגע מסוים, איש עם מזוודה מטיח באישה עם מזוודה אחרת "גברת, זו חוצפה. התור מתחיל כאן" והבזק חד של כאב מפלח את הגוף ומעלה את זרימת הדם לראש. אקט שתוצאותיו האופרטיביות הן צעקות וכעס וזה ממול אומר לעצמו "מה בסך הכל אמרתי" ומתחיל לצעוק בחזרה. כשהכאב עובר, הוא לא הולך. הוא נכנס אל תוך המזוודה והופך אותה ליותר כבדה לסחיבה.

ולמרות זאת, הכל יכול להיות אחרת. זה לא חזון אוטופי של 'חולמת' שכמותי. זו מציאות ממשית ואפילו מאוד קלה ליישום אם מאמצים אותה. היא נקראת 'עידוד'.

אדם לא מעוּדד לא יכול לעודד. הוא מסתובב בעולם לא מעודד ולא מעודד אחרים. לא את הממשלה, לא את הסביבה, לא את החברים הקרובים יותר ולא את בני הזוג והילדים, כי הוא עצמו - אין לו מלאי של עידוד. עם זאת, כמו קסם, הדבר המופלא הוא שהמלאי לא צריך להיות מלא מלכתחילה. הוא מתמלא ככל שמעודדים.

זו תאוריה מאוד פשוטה. אתה מעודד מישהו, הוא מופתע, לא ציפה. בהתחלה הוא בודק, חושד, אבל אתה עקבי בדרך שלך. ואז הוא משיל מעצמו קליפות התנגדות ונותן לך לעודד והופ... הוא מעודד בחזרה. וואו! מהלך מפתיע שלא צפית, שגורם ליחסים ביניכם לעלות שלב והם אפילו מרגישים נעימים. ואז אותו אדם אומר לעצמו, "למה שאני לא אנסה את זה על מישהו אחר?" וההמשך כבר ידוע מראש.

בשיר "מילה טובה",  שכתב יעקב גלעד והלחינה יהודית רביץ, שגם מבצעת, היא שרה: "לא פעם זה קשה, אבל לרוב מילה טובה, מיד עושה לי טוב. רק מילה טובה או שתיים. לא יותר מזה". אתם רואים? לא המצאתי את זה. אני לא חולמת ותיאורטית. אני מדברת על הידוע. רק שפרקטית, לך תגיד למישהו שמתחיל לצעוק עליך בסופר, "סליחה, אדוני, אתה לגמרי צודק. לא שמתי לב. אני ממש מתנצל". זה יתחיל ממילה אחת וישנה מציאות שלמה.

שתהיה שנה טובה, עם הרבה מילים טובות שמסתובבות בינינו.