את המעבר הראשון ביצעו ב-1999, רגע לפני סוף המילניום. ליאת דרור וניר בן גל, שניים מהיוצרים הבולטים והמוערכים במחול הישראלי, החליטו לעזוב את תל אביב אחרי 17 שנים של עשייה ועברו למצפה רמון, שם הפעילו מרכז אמנותי בשם האנגר אדמה, ששימש את להקת המחול שלהם ואת בית הספר לתנועה שהקימו וכן אירח פסטיבלים וסדנאות. השבוע, אחרי 17 שנה במדבר, חתמו דרור (56) ובן גל (57) את הפרק הזה והעבירו את פעילותם לעיר שדרות. "אנחנו עוזבים את מצפה רמון, אבל לא נעלמים", מדגיש בן גל. "אני לא מרגיש שזה סוף, אלא יריית פתיחה למשהו חדש".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
רגע לפני, ערכו בסוף השבוע האחרון פסטיבל פרידה. "הכל כבר בארגזים", אומרת דרור, "וחשבתי שזה בלתי אפשרי להרים פסטיבל, אבל בכל זאת הרגשנו שצריך לציין את הסגירה". כ-400 איש חשבו כמוהם והגיעו לאירוע. היו שם תלמידי בית הספר למחול שפעל בהאנגר, בני משפחות של בוגרים - כולל סבים וסבתות - וגם קהל שנחשף למקום בפעם הראשונה. במהלך היום התקיימו סדנאות שונות, בהן של אימפרוביזציה, מדיטציה, מחול מודרני וגם סלסה, ובליל שבת נערכה מסיבה שאליה הוזמנו כל האורחים. לצלילי המוזיקה, שבה השתלבו בהרמוניה צלילים אפריקאיים, ביונסה ועומר אדם, הפכה הבמה המרכזית לרחבת ריקודים מיוזעת ומלאת אנרגיות, כשמסביב לה עצרו האורחים למנוחה קצרה, תרגלו עמידות ידיים או הפריחו בועות סבון.
דרור ישבה על אחת הספות בצד כשלראשה זר פרחים לבנים, והתבוננה ברוקדים בחיוך. בעלה, לעומתה, לא הסתפק במבט מרחוק: בשלב מסוים הוא נכנס לרחבה, נסחף אחר המוזיקה ורקד בעיניים עצומות. "הצלחנו ליצור פה שפה תנועתית חדשה ושונה לגמרי", אמר בן גל. "מישהי אמרה לי שמדהים לראות איך המקום נשאר רענן וצעיר, למרות שהמייסדים כבר לא".
צפו בבני הזוג מספרים על האנגר אדמה:
כשהטבע נכנס לאמנות
ההחלטה לעבור ממצפה רמון הגיעה בין היתר בשל סיום חוזה השכירות של ההאנגר ודרישת הבעלים להעלות את הסכום במאות אחוזים. "המבנה שייך לתאגיד שהקפיץ את התשלום החודשי מעשרת אלפים שקל ל-50 אלף", אומר בן גל. "לא היינו מוכנים לשלם סכום כזה. גם המבנה לא באמת שווה את זה. בחורף אי אפשר לשבת כאן בלי שיטפטף גשם מהתקרה".
אבל לא רק בעלי הנכס העמידו קשיים. "זה חלק מהתפיסה של המדינה", אומרת דרור. "במשך 17 שנה הצלחנו להפעיל פה בית ספר, נלחמנו על כל תלמיד והוכחנו את עצמנו. אם הפריפריה באמת הייתה חשובה למדינה, מישהו היה לוקח אחריות ושם על זה כסף. כולם מדברים על פיתוח הנגב, אבל בפועל לא עושים הרבה. הפער בין דיבורים למעשים הוא מאוד גדול, והיינו חייבים להראות אותו דרך ההחלטה שלנו לקום וללכת".
אחרי שנפלה ההחלטה, התחילו לחפש מקום חלופי ומצאו את בית הספר לקולנוע של מכללת ספיר, שם יפתחו מסלול לתואר ראשון בתנועה ובכוריאוגרפיה. להקת המחול שלהם תפעל במסגרת אחרת. "זה מצב חדש בשבילנו", מסבירה דרור, "מכיוון שעד עכשיו הלהקה ובית הספר היו שלובים זה בזה. כשהלהקה הרוויחה, בית הספר לפעמים נשען עליה, ולהפך. עכשיו תיווצר הפרדה, אבל עדיין יתקיימו יחסי גומלין בין שני הגופים".
בני הזוג גאים מאוד בפעילות האמנותית והקהילתית שיצרו ב-17 שנותיהם במצפה רמון, אבל מודים שהבחירה לעבור לדרום לא נבעה ממניעים אידיאולוגיים. "עברנו הנה כי פשוט חשבנו שזה המקום הכי מדהים בעולם", אומר בן גל. "לא רצינו להציל אף אחד. בדיעבד, למדנו שהפריפריה היא מקום שיש בו אפשרויות, שפותח אופציות שלא קיימות במרכז. יש כאן מרחב; יש גם הזדמנויות כלכליות. הפוליטיקאים לא מבינים שתרבות ואמנות הרבה יותר כלכליות ממפעלים שנפתחים ונסגרים כל ארבע דקות.
"הצלחנו להגיע כאן לקהלים שלא היינו מגיעים אליהם אם היינו מופיעים במקום טבעי יותר לאמנות. הוצאנו את המוזיאון לרחוב; העברנו סדנאות לחולי סרטן, לנגמלים מסמים, לנוער בסיכון וגם לחברות הייטק. אנשי עסקים הגיעו לכאן בהיסטריה, כי הבינו שזה מכרה זהב".
"בהתחלה הופתענו מהמגוון הרחב של האנשים שהגיעו לכאן", מוסיפה דרור, "אבל במשך הזמן הבנו שאין שום אפיון. כשאנשים רוקדים, לא משנה מאיפה הם מגיעים. דווקא לאנשים מתחום המחול היה הכי קשה להיפתח אלינו כאן. היה להם קשה לקבל את הטבע, את הלכלוך. המקום הזה הוא מאוד בלתי אמצעי: אין הגנה, לא עולים פה על במה עם תאורה, הכל נורא חשוף. היינו צריכים להתמודד, למשל, עם מזג האוויר. אתה עושה פסטיבל, ואף פעם לא יודע מה יהיה; אולי יהיו סופות חול או בעיה אחרת. באחת השנים קיימנו פסטיבל בסוכות, ובערב פתאום נפתחו ארובות השמיים וירד גשם כמו שלא ראיתי בחיים; גשם מטורף, שגרם להפסקת חשמל כללית, ואצלנו יש 400 איש, כולם רטובים לגמרי. האמנות הלכה הרבה יותר רחוק ושאלה את עצמה מה זה שטח, מה לא תלוי בנו, איך מתמודדים עם מה שלא נמצא בשליטתנו ואיך הטבע נכנס בכזאת עוצמה".
התופרות המציאו תנועות
דרור ובן גל החלו ביצירה משותפת באמצע שנות ה-80. כצמד הם יצרו שלוש עבודות – "דירת שני חדרים", "חמורים" ו"הריקוד השלישי" – שזכו להצלחה גדולה בארץ ובחו"ל.
צפו ב"דירת שני חדרים":
בהמשך הקימו להקת מחול, שעבודותיה התקבלו גם הן בהערכה רבה. השניים נישאו זמן קצר אחרי שירותם הצבאי, ויש להם ארבעה ילדים: עירד (23), אלישע (19), אנה (16) ועמליה (13). בעקבות סגירת ההאנגר במצפה רמון תעזוב המשפחה את ביתה שביישוב ותשתקע במושב ליד שדרות. "בהתחלה היו בכי והלם", מתארת דרור את תגובת ילדיה למעבר. "הם חשבו שזה סוף העולם".
בעקבות השינוי גם מתכוונים בני הזוג לחזור ולקיים הופעות בתל אביב, שבה כמעט לא הופיעו זה עשר שנים. "הפסקנו להופיע במרכז באופן מכוון כדי שאנשים יתרגלו להגיע לדרום", הם מסבירים. "נמנענו מזה גם מהסיבה שבשביל להופיע בתל אביב היינו צריכים לשכור מלון לכל הצוות. בעקבות השינויים האחרונים החלטנו לחזור להופיע בתל אביב".
ההופעה התל-אביבית הראשונה תתקיים ביום שישי הקרוב (5.8) במרכז סוזן דלל ותכלול את היצירה "ראנה פלאזה", הקרויה על שם מבנה תעשייה בבנגלדש שקרס על יושביו לפני שלוש שנים. "זה סיפור של תעשיית האופנה מנקודת המבט של העבודה הסיזיפית", מסביר בן גל. "תעשיית האופנה כוללת מצד אחד נשים עניות שמרוויחות פרוטות ושאף אחד לא רואה אותן, ומהצד האחר קיים עולם הזוהר שבו הבגדים מאוד יקרים והדוגמניות נורא רזות, ולא משום שהן עניות. אנחנו למדנו על העולם הזה דרך מתפרה שהייתה מול הסטודיו שלנו. הרקדנים ישבו שעות עם התופרות ולמדו איך הן זזות. לא אנחנו המצאנו את התנועות, אלא הן, ולכן מבחינתנו זו כוריאוגרפיה דוקומנטרית. גם את רוב הפסקול של ההופעה הקלטנו שם".
צפו בקדימון למופע:
בתוך כל הלחץ של המעבר והמופע, אתם גם מספיקים לרקוד?
דרור: "אני כן - בשיעורים שאני מעבירה, וגם בבית, עם הילדים".
בן גל: "אני לא רוקד מספיק. הייתי אצל רופא, וזה המרשם שהוא נתן לי: לרקוד יותר".
______________________________________________________
דרור ליברמן מעלה מופע מחול שהוריו לא באים לראות. הקליקו על התמונה:
