קשה להישאר אדישים אל מול מופע המחול החדש של דרור ליברמן, "לא רך ולא קליל", שמועלה בתיאטרון קליפה. הנער הדתי, שגדל במשפחה בת 11 ילדים, שלמד במסגרות חינוך דתיות מעבר לקו הירוק ושירת כלוחם בגולני - קורא תיגר על כל המוסכמות והערכים שעליהם התחנך, ורוקד את סיפור חייו כל הדרך עד למקום שבו הוא נמצא היום: חילוני, שמאלני, תל-אביבי ורקדן במשרה מלאה.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"זו העבודה הראשונה שלי באורך מלא בחלל סגור", אומר ליברמן. "זו עבודה בשלה יותר משאר היצירות שעשיתי, ואני מגיע אליה בלי צורך להתנצל. אני רוקד ומדבר על הבמה בלי לפחד. אני מדבר על הקוריוזים של חיי - משפחה עם 11 ילדים, בית דתי והעובדה שאני כבר לא דתי - אבל יש גם רבדים נוספים ושאלות על הקולגות שלי בתל אביב ועל המציאות שבה אני חי היום. הדבר הכי חזק בעיניי, ושאותו ניסיתי להעביר, הוא הפער בין הבית הדתי - המון אחים, משפחה שגדלה וגדלה כל הזמן – לבין תחושת היחיד שיש לי: אני היחיד שלא דתי, היחיד שמורד. אין במופע הימנעות מנושאים קשים וגם אין שיבוש מכוון מבחינתי. זו האמת שלי".
צפו בקטעים מהמופע:
בית כלא לאמנים רדיקלים
אנחנו נפגשים מוקדם בבוקר, בבית קפה בשכונת שפירא בתל אביב. סדר היום של ליברמן (27) עמוס בחזרות, באימונים, בהופעות ובשעות משרד שבהן הוא מנהל את הלו"ז שלו. לפגישה שלנו הוא מגיע רכוב על אופניו מדירת השותפים שלו בקריית שלום. ליברמן לובש ג'ינס קצר וסווטשירט, הציפורניים באצבעות ידיו משוחות בלק כחול (עוד נגיע אליו) והרגליים חבולות ומלאות שריטות.
ממה השריטות?
"ממש עכשיו סיימתי להציג מיצג בתערוכה 'מתקן 27', שנועדה למחות על התכנונים של שרת התרבות מירי רגב להגביל את התמיכה של המדינה באמנים רדיקלים. למיצג קראו 'מת העולם, נשרף הים'; זה היה כמו בית כלא לאמנים רדיקלים, ושחיתי בו בים של גדרות תיל. רקדתי עם פציעות כל הזמן".
ליברמן ב"מתקן 27":
הוא נולד וגדל בבאר שבע. "אני מספר שבע מתוך 11 ילדים", הוא אומר. "שני ההורים שלי רופאים, וזו המורכבות של הבית שלי: שני ההורים עובדים, ובכל זאת יש 11 ילדים. רק כשגדלתי הבנתי שזה חריג. אנחנו משפחה דתית-לאומית, מצביעי בנט, שמחנכים ללכת לקרבי. כל הילדים דתיים חוץ ממני".
מתי חזרת בשאלה?
"ספקות היו מאז ומעולם. מערכת החינוך שבה גדלתי הרגישה לי ריקה מתוכן. אחרי כיתה י"ב הבנתי שאני כבר לא דתי, ועד שהתגייסתי הלכתי להיות רועה צאן בחוות עיזים".
את שירותו בגולני הוא מתאר כ"איום ונורא". אחרי השחרור עסק בעבודות מזדמנות, כולל בנייה, אבל תוך זמן קצר הבין שהוא מוצא את אושרו במקומות אחרים לגמרי. "בתקופה ההיא בכלל לא חשבתי על ריקוד, הייתי שיא המאצ'ו, אבל איכשהו התגלגלתי להופיע בפסטיבל האבירים בירושלים, ושם התחיל הקונפליקט בין המאצ'ו הזה שהייתי, עם החינוך ההישגי שקיבלתי בבית, לבין התחושה שאולי יש בי משהו אחר שיותר מתאים לי. נרשמתי למכינה למשחק של ניסן נתיב בירושלים ובמקביל התאמנתי פעמיים בשבוע בחוג קרקס. גיליתי את האמן שבי, למדתי בסדנה להכשרת רקדנים בחיפה, לקחתי עוד קורסים למחול באופן עצמאי, וכשסיימתי ללמוד, ישר התקבלתי כרקדן בפרויקט בברלין. חזרתי לתל אביב לפני שלוש שנים, ומאז אני רוקד בכל מסגרת אפשרית".
המופע הראשון באורך מלא שהוא העלה נקרא "הכי נמוך בתל אביב". "זה בעצם סיור שאני עושה", הוא מסביר, "שמתחיל בתיאטרון קליפה וממשיך עד נווה צדק. זה סיור פרובוקטיבי וחושפני, שבו אני מספר חלק מחיי בתור ספיידרמן". אבל חייו כאדם מן היישוב פרובוקטיביים וחושפניים לא פחות, והם עומדים במרכז המופע החדש. ליברמן מתחשבן במהלכו עם הערכים שעליהם גדל וגם שוחט לא מעט פרות קדושות - מהלך שעלול לעורר את חמתם של חלק מהצופים. באחד משיאי המופע מושמע השיר "דרור" מאת אהוד מנור ושלמה ארצי,
העוסק בדרך העולה לירושלים ובגעגועים לדרורה בן אב"י ז"ל, שהייתה מנהלת בכירה ברשות השידור; ליברמן מעניק לטקסט פרשנות שונה לגמרי, המעטרת את בירת ישראל בסמלים אירוטיים ובחוויות מיניות. מירי רגב, סביר להניח, לא תאהב את זה, וגם לא ההורים של ליברמן, שלא צפו במופע וכנראה גם לא יצפו בו.
"המופע הזה מאוד לא פשוט עבור ההורים שלי", אומר ליברמן, "ולכן הם לא ראו אותו וספק אם יראו: לא רק שאני רקדן, אלא שאני שופך הכול החוצה בעבודה אישית וביקורתית מאוד. שלושה אחים שלי באו לראות ונתנו ביקורות צוננות ומטה. זה היה להם קשה. עכשיו המופע הוא טאבו בבית: פשוט לא מדברים עליו".
מה בדיוק כל כך קשה במופע מבחינת ההורים שלך?
"נתחיל מעצם זה שאני רקדן. זה לא משהו שהכרתי בילדותי, וכשסיפרתי להורים שזה מה שאני רוצה לעשות, הם חיכו שיעבור לי. נראה לי שהם עדיין מחכים. הם רצו שאני אהיה רופא. קיבלתי 740 בפסיכומטרי, אז הייתי אמור להיות הילד שימשיך את דרכם. מבחינתם, כתוב לי על המצח שאני יכול להיות רופא, ולא הגשמתי את הייעוד הזה. כל התכנים האלה עולים גם במופע.
"האבסורד הוא שמצד אחד המשפחה שלי מתנגדת למופע, ומצד שני הוא מאוד מצליח. יש לי הרבה הופעות בארץ ובחו"ל, וככל שהמופע יותר מצליח, התחושה של ההורים שלי נעשית יותר חמורה: זו בגידה מבחינתם - אבל אני שלם עם זה. זה לב העניין מבחינתי. אני רוצה לגעת בדברים טעונים".
גם אם המחיר הוא להרגיז את הוריך?
"אם זה לא מרגיז, מה הטעם לעשות את זה? הקושי שלהם הוא החירות שלי. העובדה שאני כופר בבית הדתי ובהליכה אחרי השר נפתלי בנט ואחרי הימין כולו – זה מה שקשה להם. אני השמאלני היחיד במשפחה, ואני יוצא במופע נגד הקפיטליזם ונגד הדת וכל האיסורים שלה. הרעיון הוא לנסות להשתמש בסיפור האישי שלי כדי להעיד על מדינת ישראל כולה, שמיום ליום נעשית יותר ויותר קשת עורף וקפוצת אגרופים".
יש לי העדפה לנשים
ליברמן אומר כי על אף שעזב את הדת, הוא משתף פעולה עם אנשי מחול דתיים, בהם הרקדן והכוריאוגרף רונן יצחקי. לדבריו, סצנת המחול הדתי ממש פורחת. "יש לא מעט גברים דתיים שרוקדים, וזה משמח", הוא אומר. לדבריו, הוא מודע לקשר ההדוק בין סצנת המחול לקהילה הלהט"בית, אבל במקרה שלו הסטיגמה נשברת. "יש לי העדפה לנשים", הוא אומר, "אם כי ביני לבין עצמי אני מסרב להגדיר את ההעדפה המינית שלי".
ומה פשר הלק הכחול שמקשט את ציפורניך?
"הלק הוא בדיקת גבולות, שזה מה שאני עושה בכל תחום: אני בודק מה אפשר לפרק, בודק הכול מהכול. אני יודע שיש אנשים שלק על הידיים הוא דבר מוזר מבחינתם; ישר חושבים שזה משהו של קהילה מסוימת, אבל זה לא חייב להיות ככה".
יש לך עדיין חיבור כלשהו למסורת?
"לא. אני נוסע להורים לשבתות, אבל חוץ מזה אני כופר עד מתחת לשורש. מצד שני, אי אפשר באמת לעקור את השורשים שגדלתי עליהם, כי זה חלק ממני, ויש בי חותם מזה".
