ללדת בגיל 50: פנינה בת צבי מגלה את מה שהיא לא מספרת ברדיו

היא שדרנית ותיקה ומוערכת, אבל הפנים שלה לא מוכרות, וכך גם הביוגרפיה: הילדות בצל השואה, האמהוּת המאוחרת, אובדן ההורים, החיים בלי זוגיות. ראיון אישי במיוחד

נדב נדלר

|

29.06.16 | 01:14

פנינה בת צבי באולפן. "אני נשארת סקרנית ורעננה משום שאני לא נוסטלגית. אני לא תקועה בסיפור שפעם היה פה טוב ונפלא. אני כאן ועכשיו, והלאה" (צילום: דנה קופל)
פנינה בת צבי באולפן. "אני נשארת סקרנית ורעננה משום שאני לא נוסטלגית. אני לא תקועה בסיפור שפעם היה פה טוב ונפלא. אני כאן ועכשיו, והלאה" (צילום: דנה קופל)
עם בניה, התאומים מיכאל ועילי. "הם כבר גדולים, אבל הם עדיין צריכים אותי ואני צריכה אותם" (צילום: יריב כץ)
עם בניה, התאומים מיכאל ועילי. "הם כבר גדולים, אבל הם עדיין צריכים אותי ואני צריכה אותם" (צילום: יריב כץ)

"מיקרופונים לא מפריעים לי", מעירה פנינה בת צבי לאחר שאני שם את מכשיר ההקלטה בצד השולחן. "אני יותר שנים מאחורי המיקרופון מאשר בלעדיו. אלה המים הטבעיים שלי".

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק 

 

ואכן, די בצפייה בה מגישה את תוכניתה "הבוקר טוב" ברדיו ללא הפסקה (103FM) כדי להיווכח בניסיון העצום שלה בתחום. היא נראית כמנצחת על תזמורת, חולשת על העיתונים והידיעות משל היו כלי נגינה, וקוראת מהם טקסטים ללא הכנה מראש ברהיטות ובמהירות. קטעי מוזיקה קטנים שזורים בין ידיעה לחדשה כאתנחתה קלילה. העבודה נעשית בערנות טוטלית תוך הנאה וזרימה. כשהשידור מסתיים, מקפלים ומפנים את המקום לתוכנית הבאה. כך נפתח כל בוקר שלה ב-18 השנים האחרונות.

 

"לפני כן שידרתי בגלי צה"ל כ-20 שנה", היא אומרת. "עשיתי כתבות וחדשות, הייתי גם ב'ציפורי לילה', עד שהרגשתי שמיציתי ושהגיע הזמן לעבור הלאה. עזבתי ב-1994 והתרכזתי בעיקר בכתבות לטלוויזיה ולעיתונים. ב-1997 הגעתי לרדיו ללא הפסקה דרך נתן זהבי. הכרנו מהעבודה המשותפת בגל"צ, פניתי אליו, והוא לא איכזב. כבר בתחילת הדרך קיבלתי תוכנית בוקר; זאת הנישה שלי. התוכנית היא כמו התעמלות בוקר עבורי. אחרי השידור אני מרגישה שאני יודעת איפה אני חיה, מה קורה בעולם, ומשם ממשיכים".

 

"הייתי שבע שנים בתהליכי הפריה; שום דבר לא הצליח, בכלל לא הגבתי לטיפולים, ואז, בגיל 48 הרופא המליץ לי ללכת על מסלול של אימוץ. במקביל המשכתי עם הטיפולים. בטיפול האחרון הרופא אמר: 'עכשיו מצליחים'. וזה הצליח"

בת צבי (64) מדגישה שהיא "לא כוכבת או טאלנט": פשוט עובדת במה שהיא אוהבת. "הדבר הכי טבעי לי הוא לשבת ליד המיקרופון", היא אומרת. "לפי כל המדדים האובייקטיביים זה עובד; אחרת לא היו מחזיקים אותי. זה בטח לא בגלל העיניים היפות שלי. אני נשארת סקרנית ורעננה משום שאני לא נוסטלגית. אני לא תקועה בסיפור שפעם היה פה טוב ונפלא. אני כאן ועכשיו, והלאה.

 

"ייתכן שהלכתי לרדיו באופן לא מודע בעקבות קצוות של סיפורים ששמעתי כל השנים מאמי על תקופת השואה. חייתי כל הילדות שלי את הסיפורים, בעיקר את התמיהה איך העולם לא ידע, למה לא סיפרו. אמי כל הזמן סיפרה איך כל בוקר היא הייתה מסתכלת לשמיים ומחכה למטוסים שיבואו להפציץ. היא לא הבינה איך עזבו אותם; הרי הם היו חלק מהעולם. ברובד יותר עמוק הלכתי להיות זאת שמדברת, ולקח לי הרבה שנים להבין את מידת הקשר שלי לתחום ולעשייה הזו. זאת גם הסיבה שנמשכתי לעשות כתבות תחקיר. אני זוכרת כתבה שעשיתי ל'עובדה' על בן אדם, בן קיבוץ, ששכחו אותו בבית חולים לחולי נפש בטירת הכרמל. הוא היה שם 50 שנה, ופשוט שכחו אותו. בעקבות הכתבה הוא יצא החוצה ועבר להוסטל, ואנשים החליטו לטפל בו.

 

"השנה ביקשו ממני ברדיו לעשות תוכנית מיוחדת ליום השואה. מכיוון שהמנדט שלי זה עיתונים, החלטתי לחפש בארכיונים מה נכתב בארץ בשנים 1942 ו-1943. הופתעתי לגלות שהייתה בארץ אינפורמציה שוטפת על כל מה שקורה במלחמה. זה ניפץ לי את האשליה שאף אחד לא ידע. אחרי התוכנית נסעתי הביתה ופשוט חליתי: שבוע ימים הייתי במיטה עקב השידור הזה. לא חשבתי שזה כל כך ישפיע עליי. זה היה מעגל שנסגר אחרי הרבה שנים, ולא עמדתי בזה".

 

צפו בפנינה בת צבי מנתחת ב"תיק תקשורת" סיקור של תאונות דרכים:

 

 

כותבת מתוך הגעגועים

 

בימים אלה עסוקה בת צבי בסיום כתיבתו של ספרה השני. הראשון, "חיילים, אנשים צעירים", ראה אור ב-1991 ועסק בשירות ביחידות קרביות בצה"ל. הספר החדש הוא רומן באנגלית המיועד לבני הנעורים ומספר על שתי אחיות בתקופת השואה, כשההשראה היא הביוגרפיה של אמה ושל אחותה.

 

"אני כותבת את הספר מתוך הגעגועים", היא אומרת. "אמא שלי הייתה אישה מקסימה. היא עזרה לי עם הילדים, והם היו קשורים אליה. היא זו שהייתה משחקת איתם טאקי ומונופול ועושה איתם שיעורי בית בזמן שאני עבדתי".

 

הילדים הם מיכאל ועילי, התאומים שלה, שאותם הביאה לעולם לפני 14 שנה. "כשנסענו להלוויה של אמא שלי", היא מספרת, "נהגתי באוטו, והם ישבו ואכלו סנדוויצ'ים. ואז שמעתי את עילי אומר למיכאל: 'אתה יודע מה הבעיה עם זה שסבתא מתה? שהיא מתה כל כך צעירה'. מיכאל ענה לו: 'נכון'. היא נפטרה בגיל 88, אבל היא זו ששיחקה איתם. היא לא הייתה מחוברת לזקנה".

 

"בדרך להלוויה של אמא שלי עילי אמר למיכאל: 'אתה יודע מה הבעיה עם זה שסבתא מתה? שהיא מתה כל כך צעירה'. מיכאל ענה לו: 'נכון'. היא נפטרה בגיל 88, אבל היא זו ששיחקה איתם. היא לא הייתה מחוברת לזקנה"

נראה שהגן הזה עבר אלייך.

"כן, זה משפחתי. ילדתי את התאומים בגיל 50, לא מתוך אידיאולוגיה, אלא פשוט כי זה לא הלך".

 

מה החזיק אותך כל כך הרבה שנים בלי להתייאש?

"הרבה נשברים ואומרים: 'די, לא הולך וזהו'. אני סימנתי לעצמי שעד גיל 50 אהיה אמא. הייתי שבע שנים בתהליכי הפריה; שום דבר לא הצליח, בכלל לא הגבתי לטיפולים, ואז, בגיל 48 הרופא שלי המליץ לי ללכת על מסלול של אימוץ. במקביל המשכתי עם הטיפולים. בטיפול האחרון הרופא אמר לי: 'עכשיו מצליחים. לא עושים עוד אחד'. וזה הצליח".

 

טיפ לאמהות חד-הוריות?

"בבר מצווה של התאומים ציטטתי את הדלאי לאמה: 'תן לאהובים שלך כנפיים לצמוח, שורשים לחזור וסיבות טובות להישאר'. ככה אני מגדלת אותם, אבל יכול להיות שבעניין של הכנפיים אני לא כל כך מוצלחת. המשפחה שלי אומרת לי: 'תשחררי, תשחררי'. הילדים גם אומרים לי: 'אמא, ספייס'. הם עולים עכשיו לכיתה ט', וכנראה שזה גיל שבו יש להם צורך להיפרדות ממני וגם מעצמם ומהתאומוּת. זה מדהים לראות את זה. לא הייתי מוכנה לכזה פלא. ממש אדם אחד שהתפצל לשניים, כשכל חלק עם מוח אחר. אבל יש להם תופעות דומות, כמו קושי בקליטת שפה. הם מאוד טובים במתמטיקה אבל סיימו כיתה א' בלי קרוא וכתוב. כל אחד היה בכיתה אחרת, אבל שניהם חוו את אותו קושי.

 

"אני מאוד נהנית בתהליך איתם. זה כיף גדול. הם הולכים ומשתנים מול העיניים. עכשיו הם בפאזה של כדורסל. הם כבר גדולים, אבל הם עדיין צריכים אותי ואני צריכה אותם".

 

בת צבי בביתה ברמת השרון. "אולי אני לא זוגית" (צילום: יריב כץ)
    בת צבי בביתה ברמת השרון. "אולי אני לא זוגית"(צילום: יריב כץ)

     

    הארכיאולוגיה של החיים שלי

     

    היא נולדה בשם פנינה ליפמן, "אבל בגל"צ לא נתנו לי להישאר עם השם הזה", כך שהיא נאלצה לשנות אותו. "כולם הפכו אז לגולן, טיראן; ניסקר הפך לניר, שלזינגר הפך שליו, פיאדה הפך לאיילון וכו'. אבי צבי נפטר כשהייתי לפני בחינות הבגרות והכניסה לגל"צ, אז החלטתי שאהיה בת צבי על שמו. אני חושבת שהתאבלתי עליו במשך 30 שנה. היה לי קשה מאוד להכיל את האובדן שלו. הייתי קשורה אליו מאוד. לא ראו את זה עליי, אבל הרגשתי מבפנים שמשהו נקרע. רק עם הולדת הילדים יצאתי מהאבל.

     

    "לאחר הלידה בתל השומר ירדתי לחדר שבו רושמים את הילדים, ושמתי לב שהפקידה רושמת: 'מיכאל ועילי בת צבי'. אמרתי: 'מה פתאום? לא מספיק שהם ילדים לאם חד-הורית, אז צריך לקרוא להם גם בת צבי?' עליתי לחדר, התלבשתי, נסעתי למשרד הפנים והחלפתי את השם חזרה לליפמן. בת צבי נשאר שמי המקצועי. זו הייתה נקודת מפנה הרבה יותר עמוקה ממה שחשבתי. לא ידעתי איך לפרש את זה אז".

     

    מה בנוגע לזוגיות?

    "לא התחתנתי מעולם. היו סיפורים מאוד יפים וארוכים, אבל בסופו של דבר זו הייתה בחירה. רציתי לחיות את חיי. אולי אני לא זוגית. יכול להיות. באיזשהו שלב אני רוצה את הספייס. אולי גם לא השכלתי למצוא את הספייס שלי בתוך זוגיות. יש אנשים שכן מכירים את הפטנט הזה".

     

    אני חושב שזה הסוד הכי גדול בחיים האלה.

    "למה לא מלמדים את זה בבית ספר? אלה כישורי חיים".

     

    בראייה לאחור היית עושה בחירה אחרת בקשר לילדים ולמשפחה?

    "זו הייתה בשבילי הפתעה שלא התחתנתי. לא חשבתי שאני אישה שתרצה לחיות את חייה ללא זוגיות, אבל עובדה שזה לא קרה. כשהתחלתי את המסע להבאת ילדים, כבר היה לי ברור שלא אתחתן. התהליך הטיפולי האישי עוזר לך לפענח אזורים שאתה עיוור אליהם בתוכך. הדברים כבר לא חידתיים או מעורפלים. כשאתה מתחיל להבין את המבנה של החיים שלך ומה מוביל לדבר, אז הכל ברור: הארכיאולוגיה של החיים שלי מפוענחת לי".

     

    אם ילדת בגיל 50, אולי זוגיות עוד לא מאוחרת בשבילך.

    "אולי אתחתן בגיל 100. הכל פתוח".

     

    ______________________________________________________

     

    סיפורה יוצא הדופן של שדרנית אחרת, שעושה רדיו במימון סטיבן ספילברג אבל הוריה לא שמעו אותה מעולם. הקליקו על תמונתה:

     

    "ילדים צחקו על ההורים שלי, על איך שהם מדברים". הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)
    "ילדים צחקו על ההורים שלי, על איך שהם מדברים". הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד