מאיה קוסובר נולדה לזוג הורים חירשים, והיא עצמה שומעת רק באוזן אחת, אבל זה לא מנע ממנה להיות היום אשת רדיו מצליחה. היא גרמה לקובי מידן להפוך אותה ליד ימינו; היא גם הרשימה את סטיבן ספילברג עד כדי כך שהוא החליט לממן את תוכנית הרדיו שהיא וחבריה מפיקים, ולאפשר להם ליצור בראש שקט.
קוסובר מרצה במגמת הרדיו בחוג לתקשורת של מכללת ספיר ובמכינה ביפו, והתוכנית שלה, "סיפור ישראלי", מאפשרת למיליוני אמריקאים להאזין לסיפורים מישראל שאינם קשורים לבעיות ביטחוניות. חלק מהמאזינים, שגם עובדים במגזין היוקרתי "אטלנטיק", התפעלו במיוחד וכללו את אחד מפרקי התוכנית ברשימת 50 תוכניות הרדיו הטובות ביותר ב-2015.
"הקטע המגניב בעיניי הוא שדווקא ההורים שלי, שלא שומעים, חיברו אותי לרדיו", אומרת קוסובר. "כשהייתי תינוקת הם השמיעו לי הרבה רדיו כדי שאלמד לדבר נכון. חירשים מדברים מוזר מכיוון שהם מעולם לא שמעו, ואין להם את מי לחקות, אז הם רצו שאני ואחי נלמד לדבר כמו שצריך. מגיל אפס כל הזמן שמעתי רדיו. ההורים לא ממש ידעו מה הם משמיעים, אז שמעתי הכול: גם חדשות, גם תוכניות לילדים. כנראה שכבר אז התאהבתי. אני זוכרת שכבר בבית הספר היסודי הייתי מקליטה קריינות לתסכיתים שעשינו בשיעורי תנ"ך. מאז, למעשה, אני עושה רדיו, וחבל לי שרוב הזמן ההורים שלי לא יודעים מה אני עושה. הם לא יכולים להבין מה זה רדיו. מצד שני, הם מאוד מתעניינים ורוצים לקחת חלק, אז חלק מהדברים אני מתרגמת להם לשפת הסימנים".
תסמונת התלתל הלבן
קוסובר נולדה בחיפה לפני 33 שנים למירה, שעבדה בתעשייה הצבאית, ולאלי, שהיה טכנאי בכיר ברפאל, אחות לאורן שגדול ממנה בשבע שנים. "הייתה לנו ילדות מאושרת, אבל היה לנו תפקיד הורי מגיל צעיר מאוד", היא אומרת. "כבר בגיל שנה וחצי תרגמתי להורים שלי שיחות טלפון. למשל, הם היו מתקשרים לסבתא שלי, ואני הייתי חוזרת מילה במילה אחרי אמא שלי, אומרת בטלפון לסבתא, ואז חוזרת על מה ששמעתי מסבתא ומסבירה לאמא. הייתי ממש כלי תיווך. יש ילדים של חירשים שהולכים עם ההורים לכל מקום ומתרגמים אותם; אצלנו זה לא היה עד כדי כך, אבל היו הרבה דברים שביקשו ממני לעשות".
איך קיבלת את זה?
"תמיד הרגשתי שונה. אני זוכרת שילדים צחקו על ההורים שלי, על איך שהם מדברים. היינו עושים קניות בסופר, וילדים היו ניגשים ושואלים אותם מה השעה רק כדי לצחוק עליהם. באיזשהו שלב אמא שלי הבינה את זה ופשוט הייתה מראה להם את השעון. אבל ידענו גם לנצל את החירשות לדברים טובים: ככל שהתבגרנו, זה הפך ליתרון, כי חברים היו באים אלינו ומבלים עד מאוחר כי אין בעיה לעשות רעש".
היא עצמה נולדה עם תסמונת שקרויה "תסמונת התלתל הלבן": מדובר בתסמונת לא שכיחה שמאופיינת בדרך כלל בתלתל לבן, בעיניים בצבעים שונים ובבעיות שמיעה. למי שלוקה בה יכולים להיות כל התסמינים או חלקם. "אמא שלי נשאית של התסמונת, והיא העבירה לי אותה. אבא שלי לא חירש מלידה: הוא נעשה חירש בעקבות דלקת קרום המוח שבה לקה בילדותו. אני קיבלתי את כל התסמינים, אבל הפגיעה בשמיעה היא רק בצד אחד, לשמחתי: זה הבדל דרמטי שמכריע אם את בעולם של השומעים או של החירשים. חירשות היא עולם שלם עם תרבות, שפה והומור, ואני לא חלק ממנו. כלומר, אני חלק ממנו כי ההורים שלי חירשים, אבל זה לא העולם שבו אני חיה, למרות שאני לא שומעת בצד אחד. בצד האחר אני שומעת טוב, וזה המדיום שבו אני עובדת וחיה. אני עובדת עם אוזניות מיוחדות שמשמיעות במונו. לפעמים אני מפספסת מילה, אבל זה לא ממש משפיע, למרות שמאוד מעניין אותי לחוות האזנה לרדיו בשתי האוזניים".
בצבא שירתה כמש"קית וכקצינת חינוך, ואחרי השחרור למדה בבית הספר לעיתונאות "כותרת", שם השתלבה במגמת הרדיו ופגשה את מי שהפך בהמשך לשותף לדרך - קובי מידן. "כשהגעתי למגמת הרדיו, ישר הבנתי שזה בית. התחלתי להגיש שם תוכנית שבועית בתחנה של הסטודנטים ונשארתי אחרי הלימודים כמתרגלת. במקביל, עבדתי כתחקירנית של סרטים תיעודיים. יום אחד קובי אמר לי: 'אני מתחיל תוכנית חדשה בגלי צה"ל. רוצה להצטרף למערכת?' זה נשמע לי הדבר הכי מדהים בעולם. ככה הצטרפתי לתוכנית 'אנשים בלילה'. בהמשך הפכתי לעורכת שלה. החיבור לקובי הוא מצחיק, כי חלק מהקלטות שהשמיעו לי בילדות כדי שאלמד לדבר היו של סיפורי ילדים שהוא קרא".
קטעים מתוך "אנשים בלילה" עם קובי מידן:
את העבודה עם מידן היא מתארת כ"מופלאה". אחרי שהתוכנית ירדה, עבדה "בכל מה שבא ליד בתחום התקשורת", כהגדרתה, וגם התחילה להרצות בבית הספר שהכשיר אותה. "ואז קיבלתי טלפון מאתי אנטה-שגב, שהייתה מנהלת מחלקת התרבות בגלי צה"ל. היא סיפרה לי על הפרויקט 'סיפור ישראלי' ואמרה שאני חייבת להצטרף".
מאיה קוסובר ואחד משותפיה לפרויקט מספרים לירון לונדון על "סיפור ישראלי":
אהבת חיי
"סיפור ישראלי" התחילה לפני שלוש שנים כפרויקט של ארבעה חברי ילדות: מישי הרמן, יוחאי מי-טל, שי סתרן ורועי גילרון. הרמן וגילרון למדו בארצות הברית ונחשפו שם לתוכנית רדיו תיעודית בשם "החיים האמריקאיים"; הסיפורים האישיים שהובאו בה כל כך ריגשו אותם, שהם החליטו לעשות גרסה ישראלית. "הם עבדו שנה על הפרק הראשון והצליחו להכניס תוכנית מוכנה לגלי צה"ל, שזה דבר שכמעט לא קורה", מספרת קוסובר. "הם הפיקו עונה אחת של עשרה פרקים, ואני הצטרפתי בשנייה".
לדעתה, מה שמייחד את התוכנית הוא העובדה שהיא מתבססת על סיפורים אישיים אמיתיים. "זה דוקו בערוצי אודיו", היא אומרת. "מישי הוא המגיש, אבל כולם שותפים בעריכה ובהכנה של הסיפורים. בהתחלה עבדנו על זה לצד עיסוקים נוספים שהיו לנו, אבל בהמשך התחלנו לקבל מימון מקרן של סטיבן ספילברג. היום אנחנו נחשבים עמותה".
הסיפור הארוך הראשון שקוסובר הביאה לתוכנית היה של הוריה. "בפעם הראשונה הקלטנו חירשים לרדיו, עם דיבוב, וזו הייתה סגירת מעגל עבורי", היא נזכרת. "ההורים שלי, אחי והאחיינית שלי - כולם לקחו בזה חלק. זה היה מרגש מאוד".
אחרי שהעלו את התוכנית כפודקאסטים באינטרנט שזמינים להאזנה בחינם, החליטו להפיק עונה באנגלית שתופץ בארצות הברית. "בעצם, לקחנו פורמט אמריקאי, הפכנו אותו לישראלי ואז החלטנו למכור קרח לאסקימוסים ומכרנו את זה לאמריקאים כ'סיפור ישראלי'", צוחקת קוסובר. "בארצות הברית שומעים על ישראל כל הזמן, אבל רצינו שישמעו לא רק על פיגועים אלא גם סיפורים אמיתיים של אנשים. שידרנו עונה ראשונה באנגלית במגזין אינטרנטי שנקרא 'טאבלט', וזו הייתה הצלחה אדירה. בשלב זה התלהבה מאיתנו חברת הפצת האודיו הכי גדולה שם, PRX, ומאז העונה השנייה היא מפיצה אותנו בין תחנות שונות. הם בעצם קונים תוכניות ומפיצים, ואנחנו מקבלים על זה שכר ראוי".
אחת התוכניות מהעונה השנייה, "סיפור לידה", הביאה את סיפורם של טל ועמיר, זוג הומואים ישראלים שהחליטו להפוך להורים בעזרת פונדקאות. הם בחרו תורמת ממזרח אירופה ושתי פונדקאיות מהודו והחליטו להעביר את ההיריון ואת הלידה בנפאל. "עקבנו אחריהם לאורך התהליך", מספרת קוסובר, "עד שנולדו להם שלושה בנים מתוקים. בשלב מסוים הם נתקעו ברעידת האדמה בנפאל והקליטו בשבילנו את כל מה שהיה שם. הפרק הזה, שחצה יבשות, נכנס לרשימה היוקרתית של 'אטלנטיק'".
>> לעמוד הפייסבוק של התוכנית
הנושא הלהט"בי אינו זר לקוסובר: היא גרה ביפו, בדירה חמה וצבעונית, עם בת זוגה רתם פוגל, עובדת סוציאלית. "רתם מושלמת, היא אהבת חיי", כך קוסובר. "הייתי מדריכה שלה במכינה קדם-צבאית, ושתינו לא היינו קודם בענייני נשים; היו לנו בני זוג, אבל נוצר קשר, שהוא הכי עמוק וחזק שהיה לי אי פעם בחיים. זה קרה כמו קסם. זה אמנם היה לא פשוט, כי כולם מסביב היו מופתעים, אבל זו הבחירה הכי טובה שעשיתי בחיים. אנחנו כבר שמונה שנים יחד, ולגמרי בשלות לשלב הבא של ילדים".
רדיו על הבמה
בימים אלה משודרת העונה השנייה של "סיפור ישראלי" באנגלית, ובקרוב תועלה העונה השלישית בעברית. "צפויה עונה מרתקת", אומרת קוסובר. "יש סיפור על אישה בת 83, טראנסג'נדרית שעלתה לארץ כילד מעיראק וב-1972 עשתה את הניתוח הראשון בישראל לשינוי מין, יש גם סיפור על מישהי שהייתה נערת רחוב והצליחה לשקם את חייה".
החבורה גם מעלה מופע רדיו חי. "זה קונספט משונה שבו אנשים באים לראות רדיו: יש קריין שמספר סיפור, יש קולות מוקלטים של הדמויות, ויש מוזיקאי עם המון כלים שמייצר שכבות של פסקול לדבר הזה, כולל אפקטים. אנשים באים כדי להקשיב. זה רץ חזק מאוד בארצות הברית, ואנחנו התחלנו עם זה בארץ".
המופע הראשון נערך לפני שנה בירושלים, ועכשיו יתקיימו שניים בתל אביב – מחר (5.3) במועדון טוקהאוס שבנמל וב-13.3 בצוותא.
יש היום ביקוש לרדיו?
"יש ביקוש, אבל לרדיו אחר. הרדיו לא מת, הוא רק שינה צורה. הוא לא המכשיר שעומד על הספרייה, הוא נמצא באינטרנט ובפלאפון. זה יותר בלוג מתוכנית שכבולה לרדיו. יש ביקוש לתוכן. אנשים אוהבים לשמוע סיפור טוב שגורם להם להבין משהו על עצמם. לרדיו גם יש יתרון שמתבטא בכך שאפשר להאזין לו ולעשות במקביל עוד דברים, שזה מדהים".
