"לפני שנתיים הגעתי לבית ספר לבנות בקלקג'י, ניו דלהי שבהודו", מספר סוגטה מיטרה. בדקתי את מידת ידיעת האנגלית שלהן והבנתי שהיא שואפת לאפס. החלטתי לשים להן בכיתה מסך מחשב ופעם בשבוע דאגתי שתעלה מולן בסקייפ סבתא בריטית שמדברת רק אנגלית. תיכננתי לבוא לבדוק כל 3 חודשים בערך את מידת ידיעת האנגלית שלהן. בינתיים, אחרי יומיים, התקשרתי לסבתא ושאלתי אותה איך הולך. היא אמרה לי, 'מאוד נחמד. הבנות האלה ממש נחמדות. אפילו ילדה אחת שאלה אותי מתי אני באה שוב'. שאלתי אותה: 'באיזו שפה היא שאלה אותך את זה?' והיא ענתה: "אנגלית". כששלחתי את צוות המחקר שלי אחרי חודש למדוד מה המצב שם, גיליתי שכבר מאוחר מדי. הילדות יודעות אנגלית. החלטתי להגיע ולבדוק איך זה קרה. באתי ושאלתי את הבנות: 'איך עשיתן את זה כל כך מהר?' והבנות ענו לי תשובה מדהימה. הן אמרו, 'אתה מכיר את האישה הזאת, שמגיעה על מסך הטלוויזיה? היא לא מבינה שום דבר חוץ מאנגלית'".
סוגטה מיטרה: האיש והענן
בשנת 2013 קיבל מיטרה את פרס טד, כמיליון שקל, כדי לבנות את החלום שלו: "בית ספר על ענן". הסיפור מניו דלהי הוא אחת התוצאות של אותו רעיון, שהצליח להקים בעזרת הכסף של פרס טד. הוא לא היה צריך להביא לבית הספר שלו עשרות מורים, מנהל, רכז שכבה, יועצת ותוכנית לימודים. הוא הביא לכפר הקטן הזה מחשב אחד עם מסך גדול וביקש מסבתא בבריטניה להתנדב ולדבר עם הילדים בסקייפ שעה בשבוע. רק לדבר. את אותו דבר הוא עשה וממשיך לעשות בעוד כפרים נידחים רבים בהודו ובעוד מקומות בעולם. הוא קורא לזה סביבת למידה עצמית-מאורגנת (SOLE - Self Organized Learning Environment).
מיטרה הוא אחד החוקרים והמורים המפורסמים בעולם בתחום הוראת הטכנולוגיה וחולם גדול. אולי בשל כך רק ענן של למידה, מידע ועזרה הדדית יוכל לספק אותו. הוא נולד בקולקטה שבהודו (שנקראה כלכותה עד שנת 2,000), מטרופולין שבו חיים כיום כ-15 מיליון בני אדם. קולקטה היא אחת הערים העניות אפילו בהודו, כך שמיטרה (64), פרופסור לטכנולוגיה חינוכית באוניברסיטת ניוקאסל באנגליה, זוכר היטב מהם בורות וחוסר ידע.
בסוף שנות ה-90 מיטרה היה מלמד אנשים תכנות בניו דלהי וממש צמוד למשרד שלו היתה שכונת עוני. הוא תהה איך הילדים האלה ילמדו אי פעם לתכנת. הוא קדח חור בקיר של המשרד שלו והוציא דרכו מסך מחשב, שפנה לצד של אותה שכונה ענייה. היו שם ילדים שלא יודעים אנגלית ולא ראו מעולם אינטרנט. "הילדים באו ושאלו אותי מה זה", מספר מיטרה. "אמרתי שאין לי מושג. הם שאלו אם אפשר לגעת בזה ואמרתי: 'אם בא לכם'". אחרי 8 שעות הוא מצא אותם גולשים ומלמדים זה את זה איך לגלוש.
בעקבות החוויה הזו מיטרה החל בסדרה של ניסויים מדעיים וקוגניטיביים. הוא העמיד מחשב כזה ב22 כפרים נוספים בתוך חור בקיר והעמיד לידם מצלמה. על המחשבים היו אינטרנט ולומדות פשוטות באנגלית, אך ללא כל הסברים איך לתפעל אותן. הניסוי ידוע בשם "החור שבקיר" ויש המספרים כי הוא שימש כהשראה לרומן ובעקבותיו לסרט המצליח "נער החידות ממומבאי". "הבנתי שאם אשאיר אותם לבדם מספיק זמן, משהו יקרה בזמן הזה", אומר מיטרה, אבל מה שמיטרה גילה היה הרבה מעבר לציפיות שלו. כשחזר, אמרו לו הילדים שהם רוצים מעבד מהיר יותר ועכבר יותר טוב.
תוך זמן מה הראו לו המצלמות את הכוח הסוגסטיבי שיש לעולם המידע על ילדים. הם התחילו לגלוש וחלקם אף הצליחו להבין את הלומדות לבד. הם התחילו לריב על המחשב והגדולים החלו ללמד את הקטנים. על גבי מחשב אחד השאיר מיטרה מידע מורכב על גנטיקה שאפילו הוא בעצמו לא ממש הכיר. נערה אחת אמרה לו לגבי החומר שהשאיר שהיא לא הבינה שום דבר, מלבד ש"שכפול מאות מולקולות דנ.א יכול לגרום למחלות".
מעניין את הסבתא
בהתחלה, כשהתלמידים עוד פענחו את הלומדות, את המידע ואת הרשת עצמה, ראה מיטרה כי ההתקדמות נוצרת דרך ניסוי ותהייה ולמידת השפה האנגלית, שהיא בונוס עצום. "לוקח זמן לילדים ללמוד. מיטרה הבין שאין הבדל בין הילדים העשירים של דלהי או בומביי, שלומדים בבית ספר פרטי והוריהם בטוחים שילדיהם גאוני מחשב, לבין הילדים הרעבים ותאבי הידע באזורים הנידחים של הודו". מאוחר יותר, ניסויים כמו "החור בקיר" נערכו ב-2004 גם בקמבודיה והמסקנה של מיטרה היתה שילדים מסביבות גיאוגרפיות, חברתיות ומעמדיות נמוכות יותר מסוגלים לרכוש לבד מיומנויות למידה וכמו כן לרכוש שפה, לתפעל לומדות וללמוד את כל מיומנויות השימוש במחשב.
ההבדל בין הנערים היא רק נקודת ההתחלה והנגישות, לטענת מיטרה. "ברגע שהמחשב הופך ציבורי ונגיש 24 שעות ביממה, הוא מאתגר באותה מידה ילדים ממעמדות חברתיים שונים. רק צריך לשים שם את המחשב והשאר כבר יגיע לבד", אומר מיטרה, שנדהם מיכולות הלמידה של הילדים ללא כל הכוונה. לאחר חודשיים נוספים עלתה עקומת הידע ב- 30%. בהמשך, מיטרה מצא נערה צעירה וביקש ממנה ללוות את הילדים ולעזור להם. היא אמרה שהיא לא מבינה בזה כלום ולא יודעת את החומר. הוא אמר לה, "את יודעת איך סבתות עושות? רק תגידי להם מדי פעם: 'ואוו! איך עשית את זה?' או 'כל הכבוד'". הוא ביקש ממנה בסך הכל לתת לילדים הערות של סבתא. עם התוספת הזו, הילדים העלו את עקומת הלמידה בעוד 20%.
בשלב הזה החליט מיטרה להשוות את הישגי התלמידים עם בני עשירים, תלמידי בתי ספר פרטי למחשבים. הוא השווה בין בתי הספר דרך בחינות שניתנו להם אחרי פרקי זמן שווים והגיע למסקנה חד-משמעית שסיכויי ילדי העניים להצלחה תוך למידה עצמית, פיתוח מיומנויות למידה, ידיעת שפה וחשיבה, יחד עם השקעת זמן מרובה, תוביל אותם אל הישגים זהים לאלו של התלמידים העשירים.
ענן למידה אחד גדול
מיטרה פיתח את הניסוי שלו לתוך שיטת הוראה חדשנית שנקראת כאמור סביבת למידה עצמית-מאורגנת. במסגרת השיטה תלמידים עשויים להתמודד לגמרי לבדם (באמצעות לומדות) ועם עזרה נוספת מינימלית של אדם שמלווה אותם. בדרך כלל בשיטה הזו התלמידים מתחלקים לקבוצות קטנות של 4-5 תלמידים ופותרים בעיות שונות מהקלות ביותר ועד המורכבות ביותר, שלעתים המורה לא יודע בעצמו. אם נלך לטקסטים שהטמיע מיטרה, הרי שמדובר בשאלות ידע פשוטות וניתנות להגדרה פשוטה, כמו מהי מולקולת D.N.A ועד לשאלה קשה שאינה חד-משמעית, כמו: כיצד בחלוקת מיטוזה של תא DNA, עשוי להיגרם קצר בהעברת המידע הגנטי.
בסוג כזה של קבוצות הוראה עצמית, התלמידים אינם צריכים מורה לאורך רוב שלבי חקירתם. המורה יכול לכוון מן הצד, אך תפקידו העיקרי הוא לאפשר לתלמידיו לעבוד קשה מאוד ולהגיע לתשובות יצירתיות, מקוריות ומפתיעות, תוך כדי למידה, בהתחשב בכך שיש להם טעויות בדרך. עם גירוי נכון, למידה אינטנסיבית ועבודה קשה, תלמידים עשויים להצליח להתמודד עם משימות שנראות לנו קשות ומאתגרות.
אז מה המשאלה של סוגטה מיטרה ל-2020 או 2025? "עלינו להציב עתיד ללמידה. בית הספר אינו מקולקל, אבל הוא מיושן מאוד וצריך רענון. המשאלה שלי היא בכך שנבנה ענן של מידע שיוכל להקיף ולתמוך בילדים בכל רחבי העולם. עזרו לי להקים את בית הספר הזה, שייקרא בית הספר שבענן. זה יהיה מתקן בלתי מאויש, בו ילדים יוצאים להרפתקאות מסעירות. טוב, תהיה סבתא שדואגת לסדר ולבטיחות. כל השאר הוא שהלמידה עצמה תגיע מתוך עבודה משולבת של תלמידים ממקומות שונים, בענן למידה אחד גדול".
