הפרעת קשב או הפריית קשב: כך הפכנו בכיתה את ה-ADHD למתנה
"אבל המורה, אני מאובחן". אחרי שיעור מלא הפרעות, שלף רון את המשפט הזה והתכוון: "יש לי רישיון להפריע". המורה שרון כהן מיד הפך את ה"הפרעה" למתנה מדהימה
שנה ראשונה שלי כמורה. אני מלמד בכיתה ד' חשיבה יצירתית באמצעות משחקי מילים. כותב חידה על הלוח והם מנסים להבין את הטכניקה ולפתור. בזווית העין אני רואה את רון מתעסק עם התיק שלו. "היי, רון, עיניים אלי". רון מרים את המבט שלו מהתיק ומשתדל להחזיק את העיניים מופנות אלי.
כמה פעמים צריך להגיד לך?
אחרי כמה דקות, משקולת שקופה שמחוברת לו לסנטר, מושכת את מבטו מטה, הפעם אל השולחן, מתעסק עם הקלמר, מנסה לחבר כמה טושים לטוש אחד ארוך. "אמרתי עיניים אלי!" רון מביט בי, חצי נבוך - חצי כעוס על הפנייה הטורדנית שלי. אחרי כמה דקות שוב. הפעם הוא מתנדנד עם הכיסא אחורה-קדימה, מנסה למצוא את נקודת שיווי המשקל על שתי רגלי הכיסא. "היי, רון. כמה פעמים צריך להגיד לך? עיניים אלי!"
אז, בשנה הראשונה שלי כמורה, ביקשתי "עיניים אלי" כי על עדשת העיניים שלי היו כתמים של אגו, פחד וצורך בשליטה, שלא אפשרו לי לראות בבהירות את הילדים. אז עדיין פרשתי את ההתנהגות שלו כחוסר כבוד כלפי. מאז חלפו 14 שנים של תובנות והתנסויות, ששינו אותי כמורה בפרט וכאדם בכלל. אחת מהן קרתה בזכות רון.
רון החזיר את הכיסא לארבעת רגליו וניסה שוב לקיים את רצוני. אחרי כמה דקות, שוב. הפעם הוא מרוקן את תכולת הקלמר שלו ומנסה להכניס לתוכו את הקלמר של הילד שיושב לידו. "היי, רון! מה קורה איתך?" ברחה לי מהפה צעקה, ששורשיה הם פגיעת אגו ותחושת פחד מכך שאני משעמם. אז לא ידעתי את זה. היום אני יודע.
רון הסתכל אליי והשיט לכיווני על מי מנוחות את המשפט: "מה אתה רוצה? אני מאובחן". הטון הרגוע שלו הפך לראי, דרכו ראיתי פתאום אותי ואת הצעקה שלי - כמגוחכים. נשמתי לרגע. פתאום הרגשתי איך הרגע הזה יכול ללטש חלק מכתמי האגו שיש לי על העדשה, דרכה אני רואה את הילדים.
אני ילד פגום
"וואלה. מאובחן? מה זה אומר?" ידעתי למה הוא מתכוון, אבל החלטתי ללכת איתו עוד כמה צעדים. הרגשתי שכתוב על הרגע הזה: "שים לב, תובנה לפניך!"
"ההורים שלי לקחו אותי לאבחון. אני מאובחן. יש לי הפרעת קשב". כשהוא אמר את זה, שמעתי שני קולות מדברים, בו זמנית, מתוכו. קול אחד שובבי, שאומר לי: "עזוב אותי, באמאש'ך, יש לי רישיון להפריע" ובאותה נשימה, קול שני, פגוע ועצוב, שאומר לי: "יש לי לקות. אני פגום".
שתקתי לכמה שניות. הסתובבתי אל הלוח וכתבתי: "הפרעת קשב". מיד קפצו לי לעין האותיות "רע", שהן הלב של המילה "הפרעה". הקפתי בעיגול את המילה "רע" ושתקתי עוד קצת. היה שקט מיוחד באוויר. פתאום האיר ברק לתוך אזור העיוורון שלי ורעם של מחשבות מהירות הרעיש לי את הדעת.
ואוו! פתאום קלטתי שגם לי יש הפרעת קשב. אמנם מעולם לא אבחנו אותי במכון כלשהו, אבל עכשיו אני קולט. אם הייתי ילד בכיתה היום, היו בטוח מנסים לתת לי ריטלין. אני הילד הזה שלא יכול לשבת יותר מעשר דקות על הכיסא. אני הילד הזה שמנסה למשוך את תשומת הלב של הילדים סביבי כי משעמם לו. הילד הזה שמנסה לבדוק מה ואיך וכמה ולמה וכל הזמן חטף נזיפות, עונשים, נשלח למנהל, הביא את ההורים, קיבל ג' בכל אחת מהשורות בתעודות, בצד של התנהגות וסדר. אני הילד הזה שלא הבין למה כועסים עליו כל הזמן, כשהוא בסך הכל רוצה לעשות משהו שמעניין ומשמח אותו. איך מהילד הזה הפכתי להיות עוד אחד מהמורים שפעם היו לי?
פתאום קלטתי שהדבר הזה, שנקרא 'הפרעת הקשב', זו המתנה הכי גדולה שיש לי. בזכותה אני חושב דברים שאחרים אומרים עליהם "ואוו, איך חשבת על זה?" הפרעת הקשב שלי מאפשרת לי לקפוץ מנושא לנושא ולחבר בין נושאים וליצור רעיונות שאני מרגיש שאני הולדתי אותם. הפרעת הקשב שלי מאפשרת לי לג'נגל בין עשרים ילדים מחוננים בכיתות מחוננים אותן אני מלמד, שצריכים מישהו שיריץ להם את המוח, כי הוא משתעמם מהר. הפרעת הקשב שלי היא השריר הכי חזק באדם היצירתי שאני כבר יודע שאני.
המתנה שלי והמתנה של רון
הברק שהאיר את עיניי ורעם המחשבות שעשה בי סדר מחודש, המטיר מהלב שלי גשם של מילים מלאות חיים. "רון, תקשיב לי ותקשיב לי טוב. בזכותך אני קולט שגם לי יש הפרעת קשב. פתאום בזכותך אני קולט מה זו בעצם הפרעת קשב". העיניים שלו נפערו והאישונים התרחבו לספוג את כל טיפות המילים.
"תחשוב על זה ככה. לילד רגיל יש במוח שתי ידיים. איתן הוא תופס את הדברים, תרתי משמע. לעומתו, לילד עם הפרעת קשב יש במוח עשרים ידיים". זה מעניין אותו ומרתק אותו ומדליק אותו ומסקרן אותו. הוא יכול בו זמנית לחשוב ולהתעסק עם כמה דברים ולחבר בין כמה דברים יחד ובזכות החיבורים האלה הוא יוצר משהו אחר, ייחודי שלו ושל הפרעת הקשב שלו.
"רון, יש לך במוח עשרים ידיים ואתה יכול ומשתוקק לתפוס כמה דברים בו זמנית. אתה אדם מאוד פורה, אתה קולט? זו כבר לא הפרעת קשב..." הסתובבתי בחזרה אל הלוח ומחקתי את האות ע' שהדביקה למתנה הזאת שם רע ובמקומה כתבתי פעמיים את האות י'. "רון, תראה, מה שיש לך זו לא הפרעת קשב. מה שיש לך זו הפריית קשב".
הפנים של רון נפתחו ואור ענקי זרח לו מהאישונים. "אהה, נכון, יש לי הפריית קשב". הוא חייך חיוך שהיה בעצם קרניים של שמש ענקית שזרחה לו בלב. הוא לא השתנה. רק נקודת המבט שלו על עצמו השתנתה.
מאז, בכל שיעור, כשילד מספר שיש לו הפרעת קשב, עם שני קולות, האחד "עזוב אותי, באמאש'ך, יש לי רישיון להפריע" והשני עם תחושה עמוקה שזאת לקות, אני מספר את הסיפור הזה.
הדף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן , הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי .
נשוי לקרן, אבא לעוללים, מורה לילדים ונוער. לומד אותי איתם ומלמד אותם איתי. לא מאמין בתעודה. רק בתהודה שמהדהדת פנימה לתוך הלב. בתעודה שלי תמצאו שני תארים בכלכלה, אבל בתהודה שלי כתוב: "מלמד M.A ש-B.A לי". מרצה ומעביר סדנאות להורים ומורים שרוצים, כמוני, ללמוד איך להגדיל את האהבה בבית ובכיתה. מטפל משפחתי וזוגי.
אני מאמין שלכל אדם יש יעוד. היעוד שלי הוא לעזור לאנשים בכל גיל, להיטיב את הקשר עם עצמם ועם הסובבים, על ידי שינוי תודעתי פשוט אך שורשי, באמצעות אמנות ייחודית ויוצאת דופן - אמנות המילה.
