פתאום באמצע החיים: "הפכתי מאחות רחמניה לנהגת אוטובוס"
במשך שנים ארוכות, טיפלה אורלי כהן בחולים בתור אחות בביה"ח סורוקה, עד שיום אחד החליטה שהיא צריכה שינוי. "טוב לי מאחורי ההגה"
"זה בגלל שאני באוטובוס, אבל אל תדאגי, כנוסעת הפעם", היא צוחקת. וזה מצחיק כי אורלי היא לשעבר אחות במחלקה כירורגית בבית החולים סורוקה בבאר שבע וכיום נהגת אוטובוס בחברת מטרופולין, שאוהבת מאוד את העבודה שלה, למרות שהיא לא מפסיקה להתגעגע לבית החולים. לאדרנלין. ללחץ. לטיפול במאושפזים. להתמסרות לתפקיד בלי להביט בשעון, למשמרת ועוד משמרת וללילה שמתחלף והופך ליום בלי שתשים לב, כי היא כל כולה בתוך השליחות שלה.
"אותי עניינה רק העבודה שלי"
יום אחד התחילה אורלי להיות ערה לכך שהרבה מאוד מהחברות שלה מסביב, אחיות כמוה במחלקה ובמחלקות אחרות, מתגרשות אחת אחרי השנייה. "כמו בדומינו זה קרה. פתאום הן התחילו להתגרש. זאת וזאת וזאת וזאת ואני לא מבינה מה קורה. ואנחנו מדברות על זה וכולן אומרות, כן, אנחנו משלמות מחיר כבד. העבודה שלנו תובענית. שוחקת. אנחנו במשמרות סביב השעון, אנחנו במשמרות לילה ולא ישנות עם הבעלים שלנו ובבוקר חוזרות הביתה והבית ריק ואת הנשמה שלנו השארנו בבית החולים ואנחנו צריכות זמן להתמלא מחדש. יש לזה מחיר".
"והכי נוח להתעלם מהמחיר", היא אומרת אחרי שהיא כבר יורדת מהאוטובוס וצועדת ברגל לכיוון ביתה. לתפקיד אחות מוסמכת במחלקה הכירורגית בסורוקה היא הגיעה שנתיים לפני שנולדה בתה הבכורה. גם בתוך האמהות, אורלי קודם כל הייתה אחות מוסמכת בחלוק לבן, שהמשיכה למסור את נפשה לשליחות המקצועית שלה, יודעת שהיא הולכת ומאבדת אחיזה בנישואים, בבית, בקשר המשפחתי והזוגי, בתינוקות שהיו לה – ילדה בת שנתיים ועוד תינוקת. שתיהן לא הכירו מציאות אחרת חוץ מהמציאות לפיה אמא לא בבית, אמא במשמרות, אמא הולכת בערב, לפני שעת ההשכבה וחוזרת בבוקר, אחרי שהן בגן.
"הייתי יוצאת למשמרות לילה וחוזרת בבוקר, כשבעלי היה יוצא לעבודה. כשהוא היה חוזר מהעבודה, אני הייתי יוצאת שוב למשמרת לילה וחוזר חלילה. ככה נראו החיים שלנו. חיים? אלה לא היו חיים. הילדות אצל אמא שלי או אצל המטפלת ואני לא איתן. לא מגדלת אותן. לא ראיתי בעיניים. אותי עניינה רק העבודה שלי. יום, לילה, לילה, יום".
עכשיו אני, עכשיו תורי
נקודת השבירה של אורלי הגיעה כאשר סבב המינויים לתפקיד הנחשק של אחות ראשית במחלקה, דילג עליה, למרות ההשקעה, למרות הוותק של עשר שנים במחלקה, למרות שהיה לה ברור שהיא המועמדת הטבעית לתפקיד.
"הייתי אמורה להתקדם לתפקיד של אחות מחלקה ראשית; היה ברור שהתקן יועד לי, אבל בבית החולים יש הרבה פוליטיקה ובסוף זה לא קרה. כן, זה שבר אותי", היא אומרת בכאב שבקצותיו נותרו עצבים חשופים גם כיום, לאחר שהיא כבר כמה שנים טובות לא במחלקה, אלא מתפרנסת מעבודתה כנהגת אוטובוס בחברת מטרופולין.
"העובדה שלא זכיתי בתפקיד גרמה לי להגיד די. עייפתי. הרגשתי שנתתי מעצמי מעל ומעבר ורציתי לנסות איך זה לחיות חיים רגילים בלי משמרות מטורפות, בלי שבתות, בלי חגים. פשוט חיים של עבודה נורמלית משמונה עד שלוש. את מכירה את זה שאת מוצפת? ואין לך דרך לעצור את זה? אז אני הייתי מוצפת ולא היה לי סיכוי. פשוט קמתי והגשתי בקשה להתפטרות מבית החולים".
במסע אמצע החיים יש נקודת ציון קריטית. הנקודה בה אנחנו, כמו ניצבים על ראש הר לאחר טיפוס עיקש וקפדני, מביטים לאחור על ההישגים שהשגנו בעשורים הראשונים לחיינו, הישגי הזוגיות, הקריירה, המשפחה, ההגשמה. מביטים קדימה אל מה שעוד צפוי לנו בעתיד לבוא ומבינים שאנחנו נמצאים בנקודה שהיא ה"מאני טיים", נקודה שבה אנחנו אומרים לעצמנו: "עכשיו אני, עכשיו תורי". מתוך התובנה הפתאומית הזו שנוחתת עלינו, שחיינו הם בני חלוף ושיום אחד לא נהיה כאן על פני האדמה, נובע השינוי שמבעבע מתוכנו.
וכך, למרות שהצוות של אורלי במחלקה לא ויתר עליה ויצא למלחמה כדי שתישאר בתפקיד אחות במחלקה ולמרות שהמנהלים שלה הציעו לה שנת שבתון כדי להתמודד עם השחיקה הגבוהה שתפקיד האחות הרחמנייה מייצר, היא החליטה שדי לה.
זה היה רק עניין של אגו, ההחלטה לעזוב אחרי שלא קיבלת את תפקיד האחות הראשית?
"זה היה עניין של לחיות סוף סוף חיים נורמלים, אחרי כל השנים האלה. פתאום הבנתי שגם אני רוצה להיות חלק מהחיים של עצמי ולא רק להסתכל עליהם מרחוק. אחות ראשית לא עושה משמרות בשבת, רק לעתים רחוקות. היא מגיעה למשמרת משבע בבוקר והולכת הביתה בשלוש או שלוש וחצי ויש לך חיים. נכון שהתפקיד מאוד מחייב כי זה כאב ראש אחד גדול לנהל מחלקה, אבל רציתי את התפקיד הזה מאוד וכאשר לא קיבלתי אותו, זה הצטרף לכל מה שהתבשל אצלי שנים מבחינת השחיקה, מבחינת זה שאני לא בבית, לא רואה את הילדים, לא רואה את הבעל".
אין מאושרת ממני
המשבר אצל אורלי הגיע מוקדם יחסית, קצת אחרי גיל 35, אבל זה בגלל אופי התפקיד התובעני בבית החולים ומדדי השחיקה הגבוהים שהוא מייצר. כן, יש מי שאצלם משבר אמצע החיים לא מגיע בדיוק של שעון שוויצרי בגיל 40 וזה בסדר. אורלי התפטרה והלכה להוציא רישיון נהיגה על אוטובוס. לכאורה, רחוק מאוד מהתפקיד הטיפולי שהגדיר אותה כל כך הרבה שנים, אבל אורלי רואה דווקא את קווי הדמיון: "לשבת מאחורי הגה של אוטובוס זה טונות של אדרנלין בשבילי ואני אישה שאוהבת אקסטרים. אחת לכמה חודשים אני עושה צניחה חופשית. אני חייבת את האדרנלין. גם ברפואה היה לי אדרנלין. אני יודעת שבכל מקום שאני אגיע אליו, אני אמצא את האדרנלין ואת היכולת לתת לציבור. אם בבית החולים נתתי לחולים, כיום אני נותנת לנוסעים ואין מאושרת ממני".
מה גורם לך להיות מאושרת?
"זה לא כמו להיות במחלקה אחת סגורה בבית החולים. פה הכל משתנה בכל יום, הציבור, הקווים, האזורים".
ויש כמובן גם את החזרה לחיק המשפחה ואת הידיעה שהיא הרוויחה את המשפחה שלה מחדש. "לא מזמן אחת מהאחיות במחלקה אמרה לי, 'עם כל הכאב שאת לא בצוות, את עשית את הדבר הנכון כי הרווחת את המשפחה שלך ואנחנו נשארנו גרושות-לבד ומה יוצא לנו מזה?'. אז נכון, עד היום בית החולים חסר לי ואני כמו נרקומן שצריך סם – המחלקה והחולים היו הסם - אבל אין מה לעשות, כשעוברים שינויים בחיים, זה קשה ואחר כך מתרגלים. אני מבקרת הרבה את המחלקה שלי, מביאה להם עוגות שאני אופה, כי אני ממש טובה במטבח ועכשיו יש לי זמן לעשות דברים ואנחנו שומרים על קשר ובכל פעם שאני מגיעה, החברות המסכנות שלי מהמחלקה אומרות לי 'אורלי, לך יש משפחה ולנו אין. אנחנו פירקנו אותה ואת עפת בזמן'.
"תראי, הדלת שלי בבית החולים לא נסגרה. אני יכולה גם היום לחזור, לעשות מבחן ריענון ואני בפנים", יש בקולה מין קצה של התאוות, אבל היא מיד מכבה את האופציה.
ואת רוצה?
"לא. טוב לי במקום שאני נמצאת בו היום. כרגע טוב לי מאחורי ההגה. גם בעלי והילדים מאוד מרוצים מזה שאני איתם".
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
רוצים עוד? הזמינו את ההרצאה "מי תנצח, האהבה או התאווה", במהלכה מספרת ענת לב-אדלר בגילוי לב ובאומץ על המשבר שעברה בגיל 40 ושהוביל לכתיבת הרומן רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מנסה לפענח את סוד הזוגיות ארוכת השנים ומגלה איך שומרים על בערת הזוגיות לאורך זמן. להזמנת הרצאות דרך האתר של ענת .
