בגיל 16 הוא כבר גלגל עסק סמים, שמייצר 200,000 דולר בשבוע ומעסיק 200 עובדים. הוא יכל להשיג לעצמו כמה בחורות שרק ירצה, לרכוב על אופנועים, לקנות כמה תכשיטים שירצה וגם כמה נשק שירצה. מבית הספר ג'ואנדרסון מברזיל פרש מזמן, כמו הרבה ילדים בברזיל. שיעמם לו והוא לא מצא שום סיבה להיות שם. מה יכול לגרום לנער כזה, שנראה שיש לו כל מה שאפשר לחלום עליו באזורים כאלה, לחזור לספסל הלימודים? מה שהצליח למשוך את ג'ואנדרסון בחזרה ללימודים, למרות הכל, הוא הפרויקט של ד"ר צ'ארלס לידביטר.
מערכת החינוך: מודל ישן ומסוכן
מבחינת לידביטר, סופר, יזם ומרצה מומחה בתחום החדשנות והיצירתיות (בעיקר בתחום החינוך) - מערכת החינוך המסורתית חייבת לעבור שינוי מאוד דרסטי. הוא מאוד שמח על מהפכת החינוך של המאה ה-19, אבל לטענתו בתי הספר נשארו מתאימים לאותה מאה ולא התקדמו הרבה מאז. "בתי הספר הם ירושה ישנה מהמאה ה-19, כמו גם המכוניות", הוא מסביר. "אלא שלעומת המכוניות, שהתפתחו באופן מהיר ועקבי ומתחדשות כל העת, הרי שמערכת החינוך נשארה מודל מיושן, ולמרות שהולידה מהפכות גדולות (קרוא וכתוב, למידה, כישורים), היא גם הורסת את הדמיון, את התשוקה לידע ואת הביטחון החברתי".
לידביטר החל את דרכו ככתב ועיתונאי בעיתונים וירחונים חשובים בבריטניה. הוא מילא תפקידים של עורך בכיר ועורך אחראי, עד שבסוף שנות ה-80 קץ בעבודתו העיתונאית והחליט להקדיש את עצמו ליזמות בכלל ויזמות חינוכית בפרט. בעקבות פועלו בתחום היזמות, הוא נבחר לשמש כיועץ של ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר.
מחנכים את ילדי השכונות
לידביטר חקר ומצא כי חדשנות בחינוך באה הרבה פעמים דווקא ממקומות שאין בהם משאבים. "חדשנות רדיקלית אכן באה פעמים רבות מהמקום הכי טוב, אבל פעמים רבות מגיעה דווקא ממקומות שיש בהם צורך אדיר, ביקוש רדום וחוסר במשאבים שיאפשרו עבודה עם פתרונות מסורתיים (מכיוון שפתרונות אלה יקרים ותלויים במומחים מקצועיים)".
בשנות ה-2000 יזם לידביטר פרויקט חינוכי ענק וחובק עולם ואפילו קיבל עבורו מימון מארגון WISE, אשר מזרים כסף מפילנתרופים אל אנשי חינוך צעירים ונמרצים, שיש להם יכולת מוכחת בחינוך, ניהול ויזמות חינוכית. לידביטר וצוותו בחרו בעשרות מנהיגים חינוכיים ושלחו אותם לסלמס של ערים כמו קיברה שבניירובי קניה, קמפלה שבאוגנדה, בומביי בהודו, ריו דה ז'נרו בברזיל, לימה בפרו ואחרות. אלו ערים בהם חיים מיליוני ילדים ונערים שהוריהם אינם יודעים קרוא וכתוב ומעולם לא זכו לחינוך ראוי. מדובר בנערים שנזרקו מכל מערכות החינוך, גם מ"המפלט האחרון" והם נידונו לחיים ללא עתיד תעסוקתי, מלבד תעסוקה במעגל העוני או חיי אלימות ופשע.
לידביטר מספר על המיזם הייחודי שלו, שהצלחותיו הן עצומות, עליו עמל שנים ארוכות: "הלימוד הוא חוויתי, דרך לומדות פשוטות. המיזם פשוט וזול יחסית, כי אנחנו משקיעים בעיקר בטכנולוגיה ומעט במבנים, שירותים וכוח אדם. מרבית המורים הם מתנדבים והחללים הם ציבוריים".
בהודו, איש החינוך מדהב שאבאן הצליח דרך שימוש בטכנולוגיה פשוטה, של משחקי מחשב ופעילות יצירתית להקים ארגון שבו נוטלים חלק 21 מיליון (!) ילדים ונערים הודים. ברחבי קניה ואוגנדה מקבלים כמיליון ילדים ונערים מחשבים בעזרתם הם לומדים קרוא וכתוב, חשבון ואנגלית, שיאפשרו להם להמשיך ללמוד ולרכוש השכלה ומקצוע. רבים מילדים אלו יתומים מאב ואם. רובם קורבנות מגפת האיידס.
למשוך ולא לדחוף - סיפורי ההצלחה של לידביטר:
את סיפורי הפרויקט המקסים שלו, ריכז לידביטר בשנת 2012 בספר "חדשנות בחינוך", שהציג את פועלם של 16 החלוצים שאימן בתחום החינוך, בארצות עולם שלישי. המחנכים הציגו דרכים חדשניות ואפקטיביות בחינוך דרך סיפורם האישי במקומות בהם פעלו.
"חינוך צריך להתחיל במשהו שיגרום לשינוי בהגדרות של האנשים שאתה מלמד", מסביר לידביטר. "המפתח הוא לספק מוטיבציה חיובית ללמידה עצמה. במערב יש לחץ חברתי לרכישת חינוך, שמגיע מהבית. באנגליה ברור שמי שילמד באוניברסיטה ירוויח בעתיד יותר מאשר מי שרק רכש מקצוע. ללמידה במערב יש תגמול כלכלי, מעמדי וחברתי – גם אם הוא רחוק, אבל בסלמס של ערים באפריקה, דרום מזרח אסיה או דרום אמריקה, הסיסמה הזו לא עובדת כמו במערב. לאנשים עניים אין עשר שנים לחכות כדי שהידע יביא להם פרנסה. זה כמו נצח עבורם. כשאתה צריך לענות על צרכים מידיים יומיומיים, לקנות אוכל ולגדל אחים קטנים – אתה לא יכול לחכות עשר שנים, כדי לרכוש חינוך ראוי. החינוך צריך להיות רלוונטי. כלומר, צריך ליצור סביבת לימודים שתאפשר להם להתפרנס במהירות האפשרית".
לידביטר מאמין כי הגישה הפורמלית ההישגית של ילדים ללמידה נעשית דרך דחיפת הילדים ללמידה והיא בעיניו דרך מיושנת ובעייתית, במיוחד באזורי מצוקה ועוני. "אם אתה רוצה למשוך מישהו כמו ג'ואנדרסון, שרוכב על אופנוע, קונה רובים, עונד תכשיטים ומשיג בחורות דרך סחר בסמים, לעולם לא תוכל למשוך אותו לבית הספר דרך תכנית הלימודים. זה לא הגיוני. חינוך צריך לעבוד על ידי משיכה. לא על ידי דחיפה". ואכן, אם נחזור לרגע לסיפורו של הנער הברזילאי איתו פתחנו את הכתבה, לידביטר מספר כי השינוי קרה אצלו כשהוא פגש את המחנך רודריגו באגיו, "הבעלים של הלפטופ הראשון בשכונה ברזיל", אשר הצליח לגרום לבחור הצעיר לחזור ללמוד, למרות כל הפיתויים שלפניו. מה שמשך את ג'ואנדרסון היתה טכנולוגיה פשוטה, שהפכה את הלימוד לכיפי ונגיש.
היידראבאד שבהודו: מחשב אחד קטן
אחד מסיפורי ההצלחה של לידביטר הוא סיפור על מחשב אחד מאוד פשוט עם כמה לומדות, שהותקן בכניסה לשכונה ענייה מאוד בהיידראבאד שבהודו, מחשב שסיקרן את הילדים (ילדים שמעולם לא שמעו על גוגל, כמובן) וגרם להם לבוא ללמוד.
פונה, הודו: בית ספר בתוך אוטובוס
"בתי ספר הם לא מסגרת שמתאימה לכל אחד והלמידה לא חייבת להתנהל דווקא שם", קובע לידביטר. בפונה חיים 30,000 ילדים באתרי בנייה, בלי אפשרות ללמוד ולהשכיל. המשימה שם היתה להביא אליהם את הלמידה והדרך היצירתית שנמצאה לעשות זאת היתה באוטובוס שהגיע עד לאתר הבנייה.
בלו הוריזונטה, ברזיל: משחקים ושאלות
המחנך סבסטיו רוקה – מבלו הוריזונטה שברזיל. המציא מעל 300 משחקים שמלמדים בערך כל דבר שקיים בעולם. בשיעורים שלו, הוא תמיד מתחיל את היום משאלה. "דמיינו לעצמכם מערכת חינוך שמתחילה משאלות ולא מידע שצריך להעביר", אומר לידביטר. "או שמתחילה ממשחק ולא משיעור או מההנחה שאתם חייבים למשוך אנשים קודם, לפני שאתם יכולים ללמד אותם. אתם מושכים אותם כשאתם לא קוראים לזה למידה, אלא פרויקט מוזיקה, משחק או קרקס. אתה לא מוסיף את הדברים האלה אחרי שהלמידה הסתיימה. אתה מתחיל איתם".
קיברה, ניירובי, קניה: מקצוע פרקטי לפרנסה
לידביטר נזכר גם בסטיבן, נער שגר ברחובות ניירובי 3 שנים, אחרי שהוריו מתו מאיידס, עד שמה שהצליח למשוך אותו ללמידה, היה האופציה ללמוד נגרות - מקצוע פרקטי שיביא לו פרנסה ולא ללמוד בשביל לקבל איזו תעודה, שלא תועיל לו.
קולומביה: 60 תלמידים ומורה אחת
לידביטר מספר בהרצאותיו על מחנכת בשם ויקי קולבר, שהרימה פרויקט ייחודי באמריקה הלטינית, בבתי הספר הכי עניים בקולומביה, שם תמצאו 60 תלמידים עם מורה אחד, כאשר התלמידים באותה קבוצה הם בטווח גילאים של 5-14. "אתה לא יכול ללמד בדרך המסורתית כשיש לך קבוצה כזו", אומר לידביטר. ובכל זאת, קולבר הצליחה להמציא תוכנית מאוד פשוטה שעובדת, בעזרת למידה של אותם תלמידים יחד – בקבוצות שיתופיות של למידה. "שום טכנולוגיה מתוחכמת, שום רשתות חברתיות, רק כמה ספרים ומורה אחת". הילדים למדו ללמוד יחד, אחד עם השני, כך שהמורה התפנתה לעסוק בניהול ותיווך בין הקבוצות. התוכנית הגיעה לכ-20 מיליון ילדים ב-9 מדינות באמריקה הלטינית.
קניה, הודו, ברזיל: שעות לימוד נוחות
לא כל התלמידים מתאימים ללמידה לפי מערכת שעות מסודרת, המאפיינת את מערכת החינוך הציבורית. בשכונות מצוקה יש הרבה ילדים שאין להם אפשרות להגיע לבית ספר בשעות קבועות, מכיוון שהם חייבים להתפרס או לטפל באחים קטנים. לכן נפתחו חללים ציבוריים בערים ענקיות, כמו ריו דה-ז'נרו, ניירובי, דלהי ועוד, עבור צעירים. החללים פתוחים משעות הבוקר עד אחה"צ. בימים מסוימים הם פתוחים גם בערב. זה מאפשר לתלמיד להגיע בשעותיו שלו. הלמידה מתקיימת לפי קצב התקדמות אישית עם מעט ציוד. רוב הלימוד מבוסס לומדות והדרכה פנים אל פנים במקרה שהלומד צריך עזרה נוספת.
לידביטר מאמין כאמור שהחינוך התפתח מאוד עם השנים. "זה שכל ילד עד גיל 15 שרוצה מקום בבית ספר – יוכל לקבל אותו – היא עובדה מדהימה", אבל יחד עם זאת הוא טוען גם כי "אנחנו מורישים לעולם המתפתח מערכות חינוך שיצריכו מאות שנות רפורמה ולכן חשיבה רדיקלית על חינוך הכרחית היום מאי פעם".
לכתבה הקודמת בסדרת "מחנכים פורצי דרך": הסוד של המורה ריטה: רוצים לחנך? ראשית, תאהבו את התלמידים שלכם
