שוב אנחנו באותה דילמה:
לשלוח אותם לגן עירייה או גן פרטי?

עשרות ואולי מאות אלפי הורים מחבקים בימים אלו ילדים שנולדו מתישהו במהלך 2013 ועומדים בפני בחירה מסובכת. מאוד מסובכת. אני נמנה עם קבוצת ההורים הזו ועומד גם אני בפני הבחירה הזו - עם סימן השאלה הענק - טרום טרום חובה בגן עירייה? או אולי עוד שנה בחינוך הפרטי?

המצב השתפר, אבל...

2011 באה והלכה ועמה המחאה החברתית. אותה מחאה הביאה את בשורת החינוך חינם גם לילדים בני שלוש, עם הרבה פשרות שנעשו אז כדי לעשות דבר נכון וחשוב, שנעשה בסופו של דבר קצת עקום. סיפורי הזוועה באותם ימים היו רבים. צוותים שלא מוכשרים להתמודד או גרוע מכך, לא מוכנים להתמודד עם האתגרים שהגיל הצעיר הנ"ל מביא עמו (מישהו אמר ילדים שלא החליפו להם קקי 4 שעות?); מתקנים לא מותאמים לצרכים הספציפיים של הגיל הזה (מישהו אמר גן בספרייה?) ולבסוף, תפיסה שפשוט אינה רלוונטית לגיל הזה (שני אנשי צוות על 30 ילדים. מאוד הגיוני).

כל אלו הביאו אותי להחלטה ברורה וחד משמעית, בסיבוב הראשון שהיה לי בבחירה הזו. העדפתי אז עוד שנה של חינוך פרטי על פני חינוך ציבורי, משום שהוא היה באותה תקופה לא בשל בעליל לקבל את הילד שלי אליו ולדאוג לו במאה אחוזים של ביטחון.

מאז קבלת ההחלטה ההיא חלפו להן ארבע שנים וקצת וחשוב לציין שהמצב השתפר. בין אם ברמת הצוותים החינוכיים, שהיום ניתן לומר באופן גורף למדי שמבינים את ההתמודדות שמביא איתו הגיל; בין אם ברמת המתקנים שהותאמו או נבנו במיוחד לאכלוס השכבה העודפת שנוספה למערכת ובין אם מדובר בתפיסה, שאולי לא לגמרי שם עדיין, אבל בהחלט בדרך. תודות לשר החינוך הנוכחי בנט, נוספה סייעת נוספת ומאוד נחוצה לגילאים המדוברים וכעת אנחנו, אישתי ואני, ניצבים בפני דילמה אמיתית.

מה שיוצא, אני מרוצה

מצד אחד, עוד שנה בחינוך הפרטי משמעותה הוצאה כלכלית עצומה, במיוחד כשמדובר בתאומים. עבורנו, אפילו אם מחסרים את הוצאות הצהרונים הצפויות גם כך בחינוך הציבורי, מדובר בהפרש של 3,000 שקל לחודש או אם תרצו, 36,000 שקל בשנה. כן, הייתי מאוד שמח לשמור אותם לעצמי. מנהל הבנק שלי בכלל יהיה מאושר.

מאידך, אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו, על האישיות הייחודית והשברירית של כל אחד מהם ושואלים את עצמנו על איזו גננת בדיוק ניפול? דווקא האופי הכל כך שונה של ילדינו, מבהיר בדיוק עד כמה העניין מהותי. האחד, קונפורמיסט, מחבב מסגרות וחוקים ופורח בתוכם. השני, רוח סערה חסרת מעצורים, שובב ומצחיק שמסגרת הדוקה פשוט תחנוק. אנחנו לא מוכנים לוותר על האישיות של אף אחד מהם ובחינוך ציבורי כמו בחינוך ציבורי, "מה שיוצא, אני מרוצה". אפילו אם אני לא באמת מרוצה כל כך.

בסופו של דבר, כל מה שאני רוצה עבור הילדים שלי היא גננת מחבקת. כזו שעושה את עבודתה עם שמחה ושיר בלב. אחת שבאה מאהבה. גננת שכל גוף פרטי היה שמח להעסיק וכל גוף ציבורי היה רואה בה נכס. לצערי, ההבדל הברור בין הציבורי לפרטי הוא חוסר היכולת של הציבורי להסתכל על רצון הלקוח ולהיפרד מגננות שאם הייתה לנו הבחירה, לא היינו בוחרים בהן. וזו הבעיה האמיתית.

היא מתרחשת מהמון סיבות שתופסות לגבי כל המערכת, החל מטרום-טרום ועד יב', אבל מתעצמת בדיוק בנקודה הזו - הנקודה האחרונה בה באמת יש לנו בחירה. זה קורה בגלל שחיקה של השקעה גבוהה מול שכר נמוך. זה קורה בגלל מחסור קריטי בכוח אדם בתחומי החינוך. זה קורה בגלל תנאי קבלה נמוכים עד כדי גיחוך ללימודים בתחום הזה. זה קורה בגלל ועדים חזקים או תנאים מגוחכים שלא מאפשרים לפטר את אלו שברור לכולם שאינם מתאימים יותר. זה קורה בגלל שאנחנו הפסקנו לתת כבוד למקצוע הזה. זה קורה. ואנחנו משלמים מחיר כבד.

בסופו של יום אין תשובה שנכונה לכולם, בטח לא למחזור 2013, אבל יש תשובה אחת ברורה ומהדהדת שנכונה למערכת החינוך ככלל. אנחנו חייבים להתאפס עליה. אנחנו חייבים להחזיר לעצמנו כעם את השליטה עליה ולהחזיר לה, כמערכת, את הכבוד העצמי שלה. אולי עוד עם השר בנט. אולי עוד השנה. ואולי, רק אולי, לילדים של 2014 כבר לא תהיה את אותה דילמה.