כיצד נראית גינה שכונתית אידאלית, כזו שכל התושבים בשכונה רוצים לבוא אליה באופן קבוע – ונהנים ממנה באמת? התשובה נמצאת באחת משכונות המהגרים הקשות בקופנהגן. שלוש קבוצות של מתכננים חברו יחד, הקימו "נבחרת חלומות" אדריכלית ופיתחו בבירת דנמרק מודל מעודכן ומרשים למרחב הציבורי.
רובע נורברו (Nørrebro) היה, מאז הקמתו באמצע המאה ה-19, סמל לשכונת פועלים קשת-יום. בשנות ה-70 נערך בו פרויקט "פינוי-בינוי" רחב היקף, שבמסגרתו לא נהרסו רק הבתים אלא הקהילה המקומית עצמה, כפי שקורה לרוב בפרויקטים האלה. את מקומם של הבתים הצפופים תפסו בלוקים גדולים ומרווחים יחסית, ואת מקומם של הפועלים הדנים תפסו מהגרים שהגיעו לכאן מ-50 מדינות מוצא. ריבוי קבוצות האוכלוסייה והפלישות הבלתי פוסקות לדירות ריקות, יצרו מאבקים מתמידים בין התושבים לרשויות, מאבקים שלוו לא פעם בהרס ובפגיעה בנפש. לכן, ההחלטה שקיבלה העירייה, להשקיע 7.7 מיליון יורו (11 מיליון דולר) בפארק שכונתי חדש על שטח של 30 אלף מ"ר, אינה רק פעולה של עירייה המחויבת לתושביה, אלא הצהרת כוונות: השיפור החברתי יתחיל ברחוב.
לתכנון הפרויקט הוזמנו משרד האדריכלים הדני המצליח BIG, בראשותו של בירקה אינגלס (38), משרד אדריכלי הנוף הגרמני Topotek1 וקבוצת האמנים הדנית SUPERFLEX. יחד הם קיבלו רצועת קרקע צרה, הנמתחת לאורך 750 מטרים בקירוב. מטרתו של הפארק החדש, שנקרא Superkilen, היא לחבר בין התושבים ולחזק את הקשר שלהם למקום. הדבר נעשה מבלי לטשטש את ההבדלים האתניים בין התושבים; להיפך: המתכננים החליטו להדגיש את ההבדלים הללו.
כיצד הם עשו זאת? בשונה מתכנון הנוף הנהוג בישראל, המתכננים לא התבססו על חלוקה למתחמים נפרדים שמתייחסים כל אחד לצרכי קבוצה מסוימת (כמו מתחם מתקני משחק, מתחם פיקניק או מתחם מתקני כושר) - "סופרקילן" הוא ערבוביה מחושבת היטב של קבוצות גיל ומגדר שונות. במקביל, הוחלט לוותר על ריהוט הרחוב והעיצוב הטיפוסי לקופנהגן, ולבקש מתושבי השכונה להגדיר את אופי הפרטים שמתאימים בעיניהם לפארק החדש - ספסלים, עצים, פחי אשפה, מתקני משחק, מכסי ביוב ושילוט – כפי שהם מוכרים להם ממדינות המוצא שלהם.
חלק מהפרטים נרכשו במדינות הללו ויובאו לדנמרק, וחלק הועתקו במדויק והותקנו במקום עצמו, ובסך הכל נאספו 60 פריטים שונים. שניים מהפריטים הובאו מישראל - מכסה ביוב מרמת גן, ושקי אדמה. שתי נערות שמתגוררות בנורברו, היבה ואללה, נסעו לישראל (או כלשון המתכננים: פלסטין) כדי להביא שקי אדמה מהשטח שעליו התקיים עד 1948 הכפר אל-פארדיה (סמוך לצפת) ובו התגוררו אבות אבותיהן. כיום, לא נותר כמעט זכר לכפר שאיכלס כ-800 איש. בתיו נהרסו, כל תושביו התפזרו במחנות הפליטים בלבנון, ובחלוף השנים התגלגלו צאצאיהם לכל קצות העולם, בין השאר לקופנהגן. האדמה שאספו בגליל נשלחה לפארק השכונתי והפכה לתלולית קטנה. סמוך לה נקבעה, כמו בשאר הפרטים שהובאו לגן, לוחית נירוסטה בדנית ובערבית המסבירה על מקור האדמה. מלבד ערימת האדמה הזו, הוטסו לשכונה עוד ארבעה חפצים מקוריים מרחבי העולם, ובהם פסל של שור מספרד ומגרש איגרוף תאילנדי.
בסרטון הבא: אללה והיבה נוסעות לכפר בגליל, ועם יעה הן ממלאות כמה שקי ענק באדמת המקום. בחזרה לקופנהגן הן מפזרות האדמה בפארק השכונתי.
האוסף הססגוני והאקצנטרי מייצג חזון עירוני של קהילה אחת גדולה המורכבת מריבוי פנים. זאת הגדרה מחודשת של מושג הגן הציבורי, כשאחרי "הגן האנגלי" ו"הגן היפני" המהווים נקודות-ציון באדריכלות הנוף, מתפתח גן אוניברסאלי – בלי אנדרטאות ומקומות קדושים, אלא כזה שמציב את חיי היום-יום הרב-תרבותיים בחזית המרחב הציבורי.
3 חלקים: רחבה אדומה, רחבה שחורה ופארק ירוק
• הרחבה האדומה היא משטח גמיש שמאפשר לערוך עליו אירועי תרבות וספורט פתוחים, והצופים יכולים לשבת על טריבונות ניידות שנלקחות מרכז התרבות והספורט הצמוד. המשטח משמש רקע אדום למתקני כושר, ספורט ומשחק הפזורים מסביב. הספסלים הובאו מברזיל, משווייץ ומאיראן, ויש כאן כאמור מגרש איגרוף מתאילנד, מגרש כדורסל בנוסח ארצות הברית, מגרש משחקים עם מגלשה מאוקראינה ונדנדות מעיראק. בלילות הקיץ ניתן לערוך הקרנות סרטים או הופעות, ומערכת הסאונד הגיעה מג'מייקה. בכל סוף שבוע נפתח כאן שוק עירוני המושך מבקרים מהעיר ומסביבתה.
• הרחבה השחורה היא לב הפרויקט, ונועדה לשמש כ"חדר המגורים" של השכונה. המשטח השחור נחצה בקווים לבנים דקים, המדגישים את המתקנים המפוזרים בו. כאן יכולים הזקנים לשבת על ספסל טורקי בצורת חצי סהר או לשחק שש-בש באחד משולחנות המשחק, הפעוטות יכולים להשתכשך במי הבריכה של המזרקה המרוקאית, המשפחות יכולות לערוך ברביקיו על המתקנים (Parilla) שהובאו הישר מארגנטינה, והזוגות הצעירים יכולים להתמזמז במשך היום מתחת לעצי הדובדבן שהובאו מיפן, ובלילה תחת שלט ניאון ירוק וזוהר שהובא מקטאר.
• הפארק הירוק מורכב מתלוליות רכות מדושאות ומוצלות היטב, המתאימות לפיקניק ספונטני או סתם למנוחה, לבד ועם חברים. מתקני ברביקיו מדרום אפריקה מוצבים לצד ביתן ריקוד מטקסס, נדנדה מקאבול, מגרש פינג-פונג מספרד, מתקני כושר מחוף ים בלוס אנג'לס, שערי כדורגל מסוריה, וכן ספסלים שהובאו מפורטוגל, מסלובניה, מתוניס, מוויאטנם ומברזיל. הפרויקט חרג מגבולות הפארק, ושלח את השפעתו גם לשאר חלקי השכונה. ברחובות הסמוכים נשתלה צמחייה שמחזקת את הגינון המקומי, מערכת שבילי האופניים (המפותחת מאוד בקופנהאגן) עודכנה, כך שתקושר לשכונות הסמוכות ולמערכת התחבורה הציבורית ותהיה קלה יותר להתמצאות.
ואיך זה קשור אלינו?
כשבישראל מדברים על גינות שכונתיות, נזכרים במרצפות בטון ורודות, דשא ירוק, כמה עצים, ספסלים, מתקני משחק לילדים קטנים ומתקני כושר, ואין לדעת אם הגינה נמצאת בפתח תקוה או באשדוד, בעיר חרדית או יהודית-ערבית – הן (כמעט) תמיד ייראו אותו דבר. תקני הבטיחות המחמירים מעודדים את המתכננים לרכוש מוצרים מוכנים, מקטלוגים שעברו מבחני תקינות, והרבה אדריכלי נוף מקומיים אינם יצירתיים ואינם מעיזים: הגינות כאילו משרתות את כולם אך לא משרתות אף אחד, וברוב המקרים לא חושבים על האקלים המקומי ואין צל. מה הפלא שרבים מבני הנוער בוחרים לשרוף את המתקנים שמיועדים לפעוטות בני 3? לא פעם, אלה המתקנים היחידים שנמצאים בגינות.
כבר לפני 60 שנה טען האדריכל הספרדי ג'וזף לואי סארט, בהרצאה שנתן בקונגרס הבינלאומי לאדריכלות מודרנית ב-1951, כי הציבור והאדריכלים עוסקים בשכלול פתרונות הדיור אך מזניחים את פיתוח המרחב הציבורי. סארט דרש מהרשויות לא להפקיר את חיי התושבים, שנאלצים לנדוד למרכזי הקניות כדי לבלות אחר צהרים נעים עם בני המשפחה, רק משום שהגנים השכונתיים כבר לא מתאימים להם – וכך הופכת תרבות הפנאי לתרבות של צריכה. מהאדריכלים דרש סארט לשוב ולקבל אחריות על המרחב הציבורי ולפתח אותו באופן דמוקרטי, בהתאם לזהותם של בני המקום. נדמה שמאז 1996, כאשר נחנכה כיכר Schouwburgplein ברוטרדאם, לא בוצע פרויקט כה חדשני בנוף העירוני. הפרויקט ההוא, שתיכנן משרד אדריכלי הנוף ההולנדי West 8, הגדיר מחדש את מטרותיה של הכיכר האזרחית. כעת מגיע הפרויקט החדש בקופנהגן ומגדיר מהו הגן השכונתי בעידן הגלובלי.
