העיצוב הנופי בישראל, הן בעיר והן בטבע, מתאפיין בגישה נקודתית ואוטומטית שמשכפלת את עצמה בכל מקום ואתר. השיממון מתאפיין בשבילים המרוצפים בלבני אקרשטיין ורדרדות שמובילים למזרקות רועשות וסתמיות, בתלוליות דשא שלצידן ספסלי ישיבה סטנדרטיים, מתקני משחק מפלסטיק צבעוני עם אותו קירוי וריצוף גומי, אותם עצים ומסלולים בקרית גת נראים כך גם בקרית אונו ובקרית אתא.
החשיבות העצומה של אדריכלות הנוף עומדת ביחס הפוך למעמד המקצוע, ורצוי שהדבר ישתנה כדי לשפר את המרחב הציבורי המשפיע ביותר על איכות החיים בישראל. אלה הדברים שעליהם הצביע ביום חמישי שעבר שחר צור, העובד במשרד אדריכלות הנוף ההולנדי West 8, כשהוזמן לפתוח את כנס אדריכלי הנוף התשיעי בהרצליה.
צור (39) סיים את לימודיו בטכניון והספיק להשתתף בתחרות לתכנון פארק חיריה בתחילת העשור הקודם, אך הצעתו לא זכתה. מכאן המשיך עם בת זוגו האדריכלית לרוטרדם, שנחשבת לאחד ממגרשי המשחקים האדריכליים המרתקים בעולם, ובוודאי באירופה. לאחר תקופה קצרה השתלב במשרד שבשנים האחרונות מסתמן כאחד המקומות המעניינים בעיצוב עירוני ובאדריכלות נוף, ושם הוא פועל ויוצר כבר שבע שנים. הנה דוגמה לפרויקט טרי שהמשרד השתלב בו במדריד,
שבו הוחזר נהר מוזנח ודלוח לימיו היפים, ועשרות קילומטרים של כבישים הוכנסו למנהרות או גשרים, כדי לפנות שטח ירוק ופתוח לרווחת התושבים. הדמיון לנתיבי איילון - זועק.
האדריכלים הישראלים נזהרים מדי
הראיון עם צור נערך בשעת ערב למרגלות אנדרטת השואה והתקומה שיצר יגאל תומרקין בכיכר רבין בתל אביב,
כיכר שנמצאת בשלבים מתקדמים של שיפוץ. באמצעות עיצוב הכיכר, מציג צור בצניעות ובחוכמת חיים את התובנות שצבר במהלך שנים של עבודה הרחק מהמולדת. "ההקשר בין אדריכלות ישראלית להולנדית שונה מאוד", הוא אומר. "חוץ מהמגבלות התקציביות המחמירות שיוצרות אדריכלות מאוד פורמלית, כאן בכל צעד יש לך ארכיאולוגיה או ערכי טבע שצריך להיזהר מלדרוך עליהם. לכן נוצר מצב שהאדריכלים הישראלים נזהרים שלא לפגוע או לשנות. נוצר אצלם חשש משינוי סדרי עולם, כשלפעמים דווקא כן נדרשת חשיבה בגדול, ואת זה אני מעריך אצל האדריכלים ההולנדים. חסר כאן, בישראל, הומור וחיוך".
צור מצביע על פסלו של תומרקין כסמל כבד וקשוח, שהשפעתו על הפעילות והתחושה בכיכר היא דרמטית. דבריו מתקשרים לכיכר התיאטרון (schouwburgplein)
ברוטרדם, המעוצבת ככיכר אזרחית. זהו הרי גם הייעוד של כיכר רבין, אלא שברוטרדם הדגישו הקשרים עירוניים ופעילות שמתקיימת לאורך ימות השבוע ולאורך כל שעות היום, באמצעות מחשבה על עיצוב כל פרט בכיכר.
למשל, מערכת התאורה היא אירוע בפני עצמו: היא מדגישה באופנים שונים את מגוון החלקים והרבדים של הכיכר, הן במישור האופקי והן באנכי (מתחת לכיכר פועל חניון תת-קרקעי). המרכיבים הבולטים ביותר בכיכר הם גופי התאורה העצומים, שהפכו אותה מיד למוקד תיירותי. הם מאזכרים את מנופי הנמל הסמוך, שהוא מהגדולים בעולם, ומאפשרים כוונון עצמי על ידי העוברים ושבים. בכך הם מעשירים את הפעילות במקום, משנים באופן קבוע את מראה הכיכר, ומעניקים לה ממד של משחק ושעשוע. חידוש הכיכר ב-1996, פרויקט של West 8, נחשב בשעתו לפריצת דרך בתכנון העירוני והוא שהעניק למשרד הצעיר פרסום בינלאומי ומנוף לקבלת הצעות לתכנון ברחבי העולם. כך נראית כיכר התיאטרון בסרטון קצרצר:
עשור לאחר מכן, זכה פרויקט נוסף של המשרד לפרסום בינלאומי. הייתה זו הטיילת החדשה של טורונטו, קנדה (2006), שאותה ביצע המשרד לאחר זכייה בתחרות. באמצעות דק עץ שעוצב בהשראת גלי ים, נוצר מערך שהייה ותנועת הולכי רגל שייצג היטב את העיסוק המתמיד של המשרד בטכנולוגיות מתקדמות של טיפול בעץ.
פרויקט נוסף של West 8, המבוצע בימים אלה בשטחי Governors Island – האי הסמוך למנהטן שהופך כעת לפארק עירוני ייחודי - כבר זיכה אותם בפרס איגוד אדריכלי הנוף האמריקאי, ועתיד לספק לתושבי ניו יורק חוויה של טבע. כאן ביקשו המתכננים להקצין את הטבע וליצור דרמה בינו לבין העיר, אמצעות יצירת קו נוף הפוך לקו הנוף הגבוה והצפוף של מנהטן.
הראיון עם צור מחדד את הפער בין ישראל לעולם, לא רק באדריכלות הנוף אלא באדריכלות בכלל. די להביט בעיצוב השגרתי של בתי המלון הישראליים על-ידי מתכננים מקומיים, ולהשוות אותו למתכנן אירופי כמו פיירו ליסוני במלון "ממילא" בירושלים, שמאתגר את המקום ומפרש את היבט ההגירה. כאן מתראיין ליסוני ל-Xnet ומסביר את הפרויקט, על רקע סיור מצולם במלון. באנלוגיה לאדריכלות נוף, מרתק להיתקל באנשי מקצוע המנסים לאתגר את מרחב הפנאי המוזנח והמתרוקן מתוכן, אל מול מרחבי הצריכה העצומים שמוקמים בארץ ללא הפסקה.
את צור מעסיקה ההתרחשות האנושית שמתקיימת במקום מסוים, והשאלה אם ההתרחשות מגוונת ומצליחה להעשיר את החוויה. הוא מציין עבודות של דני קרוון, כמו "עיר לבנה" בפארק וולפסון במזרח תל אביב, כדוגמאות לעיצוב נכון: "מצד אחד הפשטות הצורנית והנקייה עם פואטיקה חזקה של סמלים, כשבמקביל המקום מאוד יעיל כמקום משחק לילדים וכאתר תצפית על הנוף".
בעבודתו האחרונה של דני קרוון בכיכר התרבות החדשה בתל אביב צור טרם הספיק לבקר, אך הוא מזדרז לשבח את עבודתם של האדריכלים גנית מייזליץ-כסיף ואודי כסיף בנמל תל אביב. לטענתו, זהו פרויקט אמיץ הן ביצירת ההתרחשות בנמל והן בבחירת החומר – דק עץ - למרות החשש המובן מרמת התחזוקה הנמוכה הנהוגה בישראל, כמה רמות מתחת לזו המקובלת באירופה.
אף שצור מרבה לתכנן במרחב העירוני, הרי שהנוף שבו צמח הוא הנוף החקלאי. כבן קיבוץ עין השופט, הוא אומר שהשדות הפתוחים הם שדחפו אותו לעבור ולחיות בעיר. עם זאת הוא מדגיש, כי הם גם חידדו בו את הרגישות לדרמה ולמתח האנושי המובנה בין הכמיהה למרחבי הטבע הפתוח לבין המרחב הבנוי הצפוף.
אדריכלות הנוף הישראלית חסרה ברובה תעוזה ואמירה חברתית, והוכחה לכך ניתן למצוא כמעט בכל גן או רחוב שבו תבקרו. ועדיין, צור משבח את הכלים שניתנו לו בלימודיו במחלקה לאדריכלות נוף בטכניון, ומציין שהם סייעו לו לפעול בזירה הבינלאומית. כעת הוא עובד על כמה פרויקטים ותחרויות, בהם הפיכת שדה תעופה צבאי בהולנד לפארק אזורי, ותחרות סגורה בשנגחאי לתכנון קמפוס מחקר של חברה גדולה.
במשרד West 8 מקפידים בכל פרויקט שאינו בהולנד לשתף משרד מקומי, ובשלוש מדינות הם גם פתחו סניף (בלגיה, קנדה וארה"ב). "אין עוד מקצוע שקשור באופן כל כך משמעותי לתרבות מקומית", מנמק צור, "ולכן זו תהיה התיימרות לומר שאדריכל הולנדי יכול לתכנן בכל מקום בעולם ללא עזרה מקומית. הנושאים המרכזיים שחשוב לנו ללמוד ולהבין לפני הכל הם הצמחייה, המים והקרקע, וההקשר התרבותי המקומי. תפיסה נופית נגזרת מהתרבות המקומית, וכדי לתכנן כיכר ציבורית צריך להכיר תחילה את התרבות המקומית. אם לא נבסס את הרעיונות שלנו על המרכיבים האלה שמייצגים את רוח המקום, התוצאה תהיה שטחית".
בישראל עדיין לא הוקם פרויקט משמעותי של West 8. לפני שנים ספורות הוזמן המשרד לתכנן מיצב ברחוב הלל בירושלים, במסגרת פרויקט "מראה מקום" שיזם "מוזיאון על התפר", אך הוא לא יצא בסופו של הדבר לפועל. באחרונה הוזמן המשרד לתכנן את כיכר עיריית חולון, כחלק מהמרכז האזרחי החדש המתוכנן בעיר – פרויקט שטרם התפתח או נחשף. בינתיים צור הוא הישראלי היחיד הפועל במשרד המונה כ-70 עובדים, וצובר ותק במשרד היוקרתי. "נסענו להולנד בשביל האתגר המקצועי ונשארנו בגלל איכות החיים", מסכם צור ושומר על זכות השיבה: "נחזור בגלל המשפחה והחברים והקשר הרגשי למקום. זה יקרה באיזשהו שלב".
