השיר "Distance" מתוך האלבום החדש והמצוין של ?Why מתפייט הסולן, המנהיג וכותב השירים של הלהקה - ג'ונתן (יוני) וולף - על מרקם היחסים המורכב בין אמן לקהל.

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

אין שם את הייאוש הקודר מתודלק הפרנויה של רוג'ר ווטרס ב"החומה", ו־?Why לעולם גם לא ידעו לחץ של מיליוני מעריצים מהו. אבל וולף, חד ומתפקע ממודעות עצמית ורגישות, מזהה את האשליה, הניכור והעוינות הסמויה ששוכנים בקומת המרתף של המבנה העדין הזה ומבטא אותם להפליא, גם בלי לגלח לעצמו את הגבות כמו פינק, האלטר אגו של ווטרס.

"אני לא פינק, עדיין", צוחק וולף, 32, מעברו השני של קו הטלפון, "אבל כשאתה מתחיל להתפרסם, אנשים סביבך מתחילים להתנהג מוזר, אחרת, ואתה לא יודע איך להגיב לזה. יש משהו שמפריד ביניכם".

עברת חוויות מוזרות עם מעריצים?

"היו לי מיליון כאלה".

תן לי אחת.

"פעם אחת התקשרו אליי ב־3:00 בבוקר והייתי ער, אז עניתי, חשבתי שאולי זה עיתונאי שהתבלבל בין 3:00 בבוקר לאחר הצהריים. זה היה מישהו ספרדי והוא התנשף בכבדות. אני אומר, הלו, הלו, והוא כזה מתנשף, 'אני מאונן בשבילך, יוני' (צוחק) ואז ניתקתי. אנשים גם מתקשרים וצועקים לי, What's up man, are you my homie?, מבלבלים במוח. יש חרא מוזר".

יש אירוניה דקה בכך שמעריצים מתקשרים לוולף, בן למשפחה יהודית דתית (ועל כך בהמשך) ואומרים לו שהם מאוננים לכבודו, שכן אוננות זוכה לאי אלו אזכורים בגוף היצירה שלו, נגיד בשירותים של מוזיאון לאמנות. לא שיש לו אובססיה לנעשה בתחתוניו. גם לא מסתתרת שם מטאפורה מזיעה לסיזיפיות, בדידות או ריקנות. וולף פשוט כותב על החיים, והוא עושה את זה בווירטואוזיות. באנגלית נוח להגדיר אותו כ־Confessionalist, מתוודה.

?Why היא מהלהקות האלה שלקבוע באיזה ז'אנר הן פועלות זו חגיגה למבקרי מוזיקה טרחניים וכאב ראש לכל השאר. בקצרה ניתן להסכים שהם עושים משהו שנע בין היפ־הופ אלטרנטיבי לפולק, או בקיצור היפ פולק. מכל מקום, המילים שלו זה לא משהו שמזמזמים בזמן שהגיטרה והתופים סוחבים את השיר קדימה. כלומר, אפשר, אבל אז מפספסים את אחד מהסונגרייטרים הכי חדים שתמצאו. בכל ז'אנר.

ראפרים נוטים לכתוב על ביצ'ס נוטפות שמן בחוטיני בצבע מסטיק ומה שהם היו עושים להן, אם הם רק היו מוצאים את הזין שלהם בתוך כל השטרות האלה. וולף כותב היפ־הופ נוירוטי, וודי אלני, ולא מרחם על אף אחד, בטח לא על עצמו.

"מזייף התאבדות בקומת המזון בקניון בשביל תשואות", שולח SMSים סקסים לחבר החדש של האקסית שלו, או מפסיד כסף לנוכלים זריזי ידיים באירופה, רוצה לקחת אותו חזרה, אבל מפחד שידקרו אותו. הדימויים מרהיבים, הסרקזם מושחז, כושר האבחנה שלו ברמות דייוויד פוסטר וואלסיות. כשהוא מתאר את נוף ילדותו הוא מדבר על "ילדים לבנים שרואים רק פורנו של שחורים ופורטוריקנים כי הם רוצים את מה שאין לאבא שלהם".

למשל לאבא שלו ושל אחיו הגדול, ג'וסיה, המתופף של ?Why, שניהם בנים להורים דתיים מאוד, יהודים משיחיים מסינסנטי. את טייפ ארבעת הערוצים הראשון שלו, יודע כל מעריץ לדקלם, הוא מצא בגיל 14 בבית הכנסת שאליו אביו הרבי נהג לקחת אותו. "כן, גדלתי בצל של הדת ואלוהים ומחשבות ופחדים בהקשר הזה", הוא מספר. "הדת היתה עניין גדול בילדות והשפיעה עליי מאוד, יותר ממה שאני חושב".

ההורים שלך היו נוקשים? ציינת שאבא שלך מקשיב לאלבומים שלך וקולו אפילו מסומפל באחד מהשירים.

"הם היו קפדניים באופנים מסוימים. אסור היה לנו להאזין למוזיקה חילונית עד גיל 13־14, ואז אבא שלי נשבר וקנה לנו אלבום של הביטלס. חילול הקודש וזה, אבל הוא לא יכול היה יותר. לפני זה שמענו רק מוזיקה דתית. אסור היה לנו לראות בטלוויזיה סקובי־דו ודרדסים והי־מן ודברים כאלה, שום דבר שהיתה בו נימה שטנית, אבל למרות כל זה היה בו משהו רך גם. זה היה מוזר, אני לא ממש יודע להסביר את זה".

אבא שלך שאל פעם, "בן, למה אתה חייב להיות וולגרי ולשיר על מציצות עבור דרינקים בבר המצווה של בן דוד שלך"?

"לא מאן, הם לעולם לא ידברו איתי על השורות האלה".

את ?Why וולף הקים ב־2003, לאחר שכבר הקים את הלייבל אנטיקון, הנהיג את ההרכב המגה־אזוטרי קלאודד והוציא אלבום סולו אחד. ואז הוא נזקק ללהקה שתלווה אותו בסיבוב ההופעות. הלהקה כללה את אחיו ג'וסיה, דאג מקדראמיד ומאט מלדון. ב־2005 הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון, "Elephant Eyelash", שקנה לה קהל מצומצם ואיכותי.

שנה מאוחר יותר עזב מלדון וב־2008 הלהקה שחררה יצירת מופת בשם "Alopecia", אלבום שבו הטקסטים המורבידיים, החשופים והשנונים של וולף התמזגו באופן מושלם עם השילוב בין ראפ לאינדי־רוק. שורות כמו זו על בחורה ש"למרות שלא ראיתי אותך שנים, להלוויה שלך אטוס מכל מקום" משכו קהל חדש וגדול יותר עבור הלהקה, אבל היא עדיין נחשבת, גם כיום, להקת אינדי של אולמות קטנים יחסית.

ב־2009 הם התרחקו מהיפ־הופ באלבום שקט ופולקי בשם "Eskimo Snow". אחרי "אלופסיה" (נשירת שיער), האלבום החדש, "Mumps Etc", שיצא לפני שבועיים ומציין חזרה לשירי היפ־הופ עתירי פלואו בקולו המנוזל, הוא השני שקיבל שם של מחלה - חזרת. ב־"Fatalist Palmistry" מתוך "אלופסיה" הוא "ישן על הגב, כי זה טוב לעמוד השדרה וכאימון לארון קבורה".

בקיצור, התחלואים הגופניים של וולף - למשל מחלת הקרוהן שלו - וגם החרדות שבאות בעקבותיהם, והפחדים מהמוות לצד דיון כן בשאלות אובדניות - כל זה מתנקז לכתיבה של וולף.

אמנים שמחצינים את מצוקותיהם לדעת מסתכנים בחשיפה מהזן המביך, אבל וולף מצליח להלך מצידו הנכון של הקו החמקמק הזה בזכות הומור שחור, מאגר עולה על גדותיו של דימויים חיים וצבעוניים, ונקודות מבט רעננות, חפות מקלישאות. השימוש שלו באמת כנשק אמנותי מרשים.

במובן הזה, של מפגן כנות וביקורת עצמית חריפים, אבל עם לשון בלחי נגד רצינות יתר, הוא מזכיר את הקומיקאי לואי סי.קיי, את לארי דייוויד וגם את לינה דנהאם והסדרה שלה, "בנות". כולם יוצרים ששמים על השולחן את הדפיקויות, הגועל, המבוכה, האבסורד שהם חלק מכולנו, ומהחיים עצמם, על הסמטאות המגוחכות שהם מובילים אותנו אליהן.

וולף גם מדבר באחד השירים על "קללת העולם הראשון", להזכירנו שצורבות ככל שיהיו, הבעיות של גבר לבן בן 30 וקצת מאמריקה תמיד יסריחו מפינוק אל מול בעיות אמיתיות של הדפוקים של העולם. גם סי.קיי נוטה לסנוט בעצמו ובקהל שלו על כמה השפע היחסי שבו הם חיים מוביל לתחושה של חוסר משמעות.

וולף אוהב את החיבור המחמיא לסי.קיי. "כן! אני מת על לואי. אני מבין אותך לגמרי. אני מרגיש שזו אכן מגמה באמנות ואנחנו כמובן לא היחידים שמהרהרים על חיינו, זה משהו שמרגישים עכשיו בתרבות, שאנחנו שמים את השיט שלנו אל מול כולם. ככה אמנים אמורים להיות, אני חושב - להיות מסוגלים להרגיש את הדברים האלה. לי יש את זה, וללואי ודאי שיש את זה.

"זה משהו שקורה עכשיו בעולם, אנשים מתחילים להרגיש ולהבין שיש כאלה שנאבקים הרבה יותר ממך. אנחנו לא בוורסאי יותר, זה לא לואי ה־14 מסתלבט ולא אכפת לו מפשוטי העם".

ובה בעת אתם מתעסקים בעצמכם באופן אובססיבי. בלבול קיומי, הפחד מלא להגשים את עצמך, מבדידות, ממוות. זה מאוד בולט ב"בנות" למשל.

"כן, אני מאוד אוהב את 'בנות', הכותבת היא לא הדמות הכי מושכת בעולם וככה זה גם אצלי. היא מודעת לעצמה מספיק כדי להבחין בשיטינס שהיא מביאה לשולחן לפעמים".

אתה מתאר את עצמך בראיונות כאדם די בודד.

"זו נטייה שתמיד היתה לי. תלוי באיזה מוד אני בחיים. ככל שאני מתבגר אני יותר רוצה להתחבר ולהישען על אנשים סביבי.

"סגנון החיים כמוזיקאי יכול להיות די בודד, אבל עכשיו אני לא בודד, בטח לא בסיבוב הופעות עם חברים. זה ההפך מבדידות, גם בקטע רע - אין לך רגע לעצמך ואתה לא יכול לחשוב. אבל בלהקה זה אנשים שאתה אוהב, אני בדרכים עם חברים ועם אחי וגיסתי, ודאג הוא משפחה, זה טוב. אני מרגיש פחות ופחות בודד".

בשיר "As A Card" באלבום החדש אתה מדבר על התאבדות כסוג של קלף אחרון שאתה שומר קרוב לחזה. זה מנחם שיש את הקלף הזה?

"כן. בשיר 'It's alright mom, I'm only bleeding' של דילן יש שורה שתמיד אהבתי - "It's life and life only" וזה משהו לזכור. אם הכל מתחרבן, אתה מת וזה הכל. זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך. הסוף.

"אני חושב שהשיר הזה הוא שיר חיובי. הוא אומר: אני בוחר לחיות כל יום, ורק כשלא יהיו יותר לייף קארדס אני אשתמש בקלף האחרון הזה. אתה מכיר את השיר שלנו 'Rubber Traits'?, אנשים חשבו שזה שיר התאבדותי, כאילו אני עובד על מכתב התאבדות, לא! זה לא שיר התאבדותי, זה שיר מאוד חיובי, אני לא רוצה למות. אני לא מוכן ללכת עדיין, יש לי עוד".

"As A Card" חותם את האלבום באווירה אופטימית, אם כן?

"אני מאמין שכן. אומנם לא סתם קוראים לאלבום Mumps' 'Etc - זה מה שהאימג' הזה, הלוויתן על העטיפה, אומר, אלה כל הרגשות השליליים, התשוקה לוותר, להרים ידיים - אבל למרות כל החולי והדיכאון, בסופו של דבר האלבום חיובי ואופטימי. בסוף יש החלטה שנלקחה. האלבומים שלנו הם דפים מספר חיי במובנים מסוימים, ופה אני נמצא - היה חרא לפעמים, אבל עכשיו אני חיובי ואופטימי ופה אני מתכוון להישאר".

יונתן, בוא הביתה

?Why מגיעים לתל אביב בפעם השלישית, וזה לא בגלל הבחורות הישראליות

אלבום חדש של ?why זה עניין משמח, אבל משמחת ממנו היא העובדה שהלהקה תגיע להופעה שלישית בישראל, בבארבי בתל אביב, בהרכב מורחב (שני הוולפים, ליז, אשתו של ג'וסיה על הבס, מתופף שני בשם בן סלואן וגיטריסטית בשם ג'יין ווינטרס) הודות לחברת נרנג'ה של ערן אריאלי.

בראיון קודם ל"פנאי פלוס" סיפר אריאלי איך התקשר לוולף ערב הופעתם הקודמת כאן, ב־2010, והודיע לו שנוכח כישלון בהופעה אחרת, אין לו ממש איך לשלם לו.

וולף, שהפך כבר לאח ורע אחרי ההופעה הראשונה, הודיע שאין מצב שהוא מבטל ושהתשלום יכול לחכות. "מאוד אהבנו את תל אביב", מספר וולף. "היה לנו ממש כיף. הפתיע אותנו כמה שאוהבים אותנו אצלכם, המון אנשים באו להופעה ונראו כל כך נלהבים, זה היה מאוד מפתיע. בפעם האחרונה שהיינו שם זה היה היומולדת שלי, היינו במסיבה מעולה אחר כך, ערן דאג שיהיה לנו גוד טיים".

כעיתונאי ישראלי אני מחויב לסחוט ממך הצהרה שהבנות הישראליות הן היפות בעולם או משהו כזה.

(צוחק) "כן, אתה יודע, הן אטרקטיביות. בעיקר יופי פנימי, יותר מהכל".

זה גם חשוב. מה עובר לך בראש בזמן הופעה?

"שאלה טובה. זה קטע של שכבות, כמו תמיד עם מחשבות. יש שכבה שמתעסקת בזיכרון השרירי של הלשון והגרון שרים שיר. תחושה פיזית של הלשון זזה ומתעקלת. זה הפרונטליין, מאחורי זה יש את הפרצופים של האנשים בקהל, ואתה חושב מה הם חושבים, האם הם נהנים, האם הם מתחברים למה שאני אומר. יש את החיבור בתוך הלהקה, אתה חושב על מה שהם מנגנים, מנחש האם הם נהנים לנגן ודברים כאלה.

"ואז אני חושב על מה אני אמור לעשות אחרי ההופעה, מה אני עושה מחר, את אלה אתה מנסה למזער, אבל זה מפעפע פנימה. וכמובן שאם אתה ממש בעניין, אם אתה במצב כזה של זן, אתה חושב, איפה הייתי כשכתבתי את השורה הזו שאני שר עכשיו, המצב שבו הייתי בעת כתיבת השיר, זה אידיאלי, אתה נכנס שוב לתוך הרגש הזה, ושר את הרגש הזה שוב. זה לא תמיד קורה. אבל לפעמים".

לפעמים יש לי מודעות יתר כקהל בהופעה וחשוב לי שהלהקה תרגיש שאנחנו נהנים.

"זה מעולה! זה דבר טוב. העניין הוא, אני לא חושב שכולם חושבים כמוך. הרבה מהקהל חושב שאתה לא יכול לראות אותם, כי הם נחבאים בקהל. אבל אם אתה יכול לראות אותי, אני יכול לראות אותך. מבין אותי?".

Why? בישראל, חמישי, 6.12, בארבי תל אביב

___________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס: