לינה דנהם תיזכר בהיסטוריה כאישה שהגדירה מחדש את הסקס. אני יודע, זה נשמע כמו קצת יותר מדי אחריות על כתפיים של בחורה אחת, במיוחד כשהיא עוד לא חגגה 26, אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח: לינה דנהם תיזכר בהיסטוריה כבחורה שהגדירה מחדש את הסקס.
הסקס הכי עצוב בעולם
אחרי ההצלחה המסחררת של "רהיטים מזעריים" קיבלה דנהם פנייה מאייץ'.בי.או שאמרה לה, בגדול: "הנה מלא כסף, עכשיו שבי ותכתבי לנו סדרה". וזה בדיוק מה שהיא עשתה. התוצאה היא הסדרה "בנות" שעולה, כאמור, הערב בארצות הברית, אבל הבאזז סביבה רוחש כבר חצי שנה בערך. כאילו לא מספיק שדנהם כתבה אותה (ומשחקת בה את התפקיד הראשי, אגב), קבוצות הצופים שראו שלושה פרקים ודירגו אותם הקפיצו את התוכנית למספרים גבוהים שרק סדרה אחת קיבלה בעבר במבחני הדירוג של אייץ'.בי.או: סקס והעיר הגדולה. וההשוואה, כפי שכותב כל עיתונאי שהציץ ב"בנות", היא כמעט בלתי נמנעת.
עירום? למה לא
ומכאן, בעצם, מגיע הבאזז העצום סביב דנהם, משום שהיא "הראשונה", כפי שקבע רוב שפילד מהרולינג סטונז, "להודות באמת: הסקס שלנו לא נראה כמו 'סקס והעיר הגדולה'. אנחנו עצובים, אנחנו עייפים, אנחנו מרוששים".
אמריקה, כך נראה, כבר לא כל כך מתעניינת באורגזמות, אלא רק רוצה שיעזבו אותה ויתנו לה לישון בשקט.
גם דנהם עצמה מחזיקה בדעה די דומה. למרות ששברה את שיאי העירום בכל מה שקשור לסדרת טלוויזיה ("דנהם מתפשטת הרבה", חושף שפילד, "היא עושה לעירום מה שלארי דיוויד עשה לקרחות") היא אמרה בראיון ל"שיקאגו טריביון": "הדור שלנו בצרות כי שום דבר כבר לא זוהר כמו סקס והעיר הגדולה. רובנו לא הכי יפים, לא הכי רזים, בלי כסף ויש הרבה אידיוטים שם בחוץ שמנצלים את המצב הזה".אם להסתמך על "רהיטים מזעריים", ההשוואה ל"סקס והעיר" אולי מתבקשת, אבל לא ממש במקום, שכן מדובר באנטי-תזה המוחלטת. הסצינות של דנהם עמוסות בכנות כמעט מטרידה, ויחד עם ההומור השנון מוצא עצמו הצופה זע באי נוחות במשך רוב הזמן, בעיקר בגלל שאנחנו לא רגילים לכזו כמות של אמת.
במילים אחרות, אם ב"סקס והעיר" כולנו רצינו להיות קארי, מירנדה, סמנת'ה ושארלוט, הרי שעושה רושם שכשנראה את רביעיית הבנות שרקחה עבורנו דנהם נמלמל לעצמנו: "אלוהים, אני מוכנה להיות הכל חוץ מזה".
"הגאונות ב'בנות'", כותב שפילד (שבינתיים היה היחיד שזה לראות את הסדרה, אז תרשו לי להסתמך עליו) "היא שהבנות הללו עוד לא בנות 30, אבל כבר וויתרו על כל החלומות והשאיפות והתקוות שלהן. לפני עשרים שנה, דנהם והחברות שלה היו ממלצרות בבית קפה וחולמות לכבוש את העולם. לפני עשר שנים הן היו דיי.ג'יי והיה להן בלוג. אבל ב-2012, לבנות האלה אין שום שאיפות, אפילו לא מוקצנות או לא הגיוניות. הן לא חולמות על להיות מפורסמות או עשירות. אין להן חלומות בכלל". וזו, אם מסתכלים על המחאה החברתית שהייתה כאן בקיץ ואולי עוד תחזור, הבועה האמיתית שהתנפצה. בני העשרים פלוס היום בכל העולם חולמים רק על לשרוד. כתוצאה מכך החיים דהויים קצת יותר (הסדרה של דנהם אפלה מאוד מבחינת הבימוי), הבילויים דהויים קצת יותר וכן, גם הסקס קצת דהוי יותר. מבט על "סקס והעיר הגדולה" היום יגרום לכם לתהות מאיזו פלנטה נחתו הבנות האלה ואיך זה שיש להן כל כך הרבה זמן וכסף כדי לצאת ולבלות במיטה. אצל דנהם, עם זאת, לא תתהו על זה. הבנות מחשבות איך הן הולכות לשרוד את השבוע כשנשארו להן שבעה דולרים ("אני יכולה לשרוד ככה שלושה ימים וחצי", מחשבת דנהם. "אולי שבעה, אם אני לא אוכל צהריים"), נרמסות בעבודות שונות ומשונות כשבסוף גם לא משלמים להן כי הן מרוויחות "ניסיון" ומנסות למצוא גבר נורמלי, משימה שמתבררת כלא באמת אפשרית. או כפי שהגדירו זאת בניו יורק טיימס "הסדרה מצחיקה נורא, אבל רק אחר כך אתה חושב עליה ואומר: 'היי! זה בעצם לא מצחיק שצעיר צריך לשלם 1,100 דולר לחודש לדירת חצי חדר!''."יחד עם העובדה שזה מצחיק", כותב רוי פלטשר בשיקאגו טריביון, שזכה לחזות בפרק, "זה מטריד נורא. דנהם אומרת להוריה 'אני חושבת שאני הקול של הדור שלנו. או לפחות אני חושבת שאני קול. של איזשהו דור'. החלק הכי מפחיד בכל זה, וזה החלק שמונע ממך לצחוק באופן מלא, הוא כנראה העובדה שהיא צודקת".
התוצאה, כפי שכתבנו, היא אחת הסדרות המדוברות והמתוקשרות בעת האחרונה, שאם להאמין לביקורות כנראה מצדיקה מאוד את הבאזז הזה. דנהם היא בהחלט לא הראשונה שאומרת שמשהו השתנה בחיים שלנו, בארנק שלנו, במערכות היחסים שלנו או בסקס שלנו. היא רק הראשונה שאומרת את זה בטלוויזיה.
מצחיקה ואז בועטת
לא מעט מבקרים מתעסקים גם במראה החיצוני של דנהם. על אף שמדובר בבחורה נאה בהחלט, קשה להתעלם מהעובדה שסמל סקס היא עדיין לא. היא לא בדיוק במשקל הממוצע, לא בדיוק ברוחב הכתפיים הממוצע, לא בדיוק עם השיניים הכי ישירות או עם השיער הכי מבהיק.
אני, כמובן, חושב שהיא מהממת (וכפי שתראו בראיון שלמטה, גם אחת הבנות המצחיקות והאינטליגנטיות שיש על המסך), ובכל זאת אמריקה, כיאה לאמריקה, עושה לא פעם את ההשוואה בינה לבין שרה ג'סיקה פארקר הבלודנינית המושלמת.
זו, כמובן, טעות איומה. בסוף הניינטיז כולנו רצינו להיות כליל השלמות. היום, נו, אנחנו כבר יודעים שאי אפשר. דווקא דנהם, בגזרתה האנושית, היא הדבר הכי קרוב לעצמנו שנראה בטלוויזיה. וכן, בדיוק בגלל זה תנו לה שנתיים עד שהיא נכנסת לרשימת הנשים הסקסיות בעולם, ובדירוג גבוה.
"יש לה קצת עודף משקל" כותב גרג אוונס במיאמי הראלד, "גישה ישירה מאוד לסקס וכמה אישיוז עם הגוף שלה, כמו כולנו. אבל כשאחד מהאנשים שהיא עושה איתו סקס אומר לה 'את כבר לא כזו שמנה יותר' והיא לוקחת את זה כמחמאה אדירה, אתה לא יודע כבר אם לצחוק או לבכות". וזה, כנראה, מה שעושה הסדרה של דנהם. מצחיקה אותך, ואז בועטת לך בבטן. או באזורים רגישים אחרים. הסקס שלנו כבר מזמן, כנראה, לא יככב בסרטי פורנו כמו סמנת'ה. כולנו בשנת 2012, מסתבר, רק שוכבים במיטה, מכבים את האור, ומקווים שאיש לא ישים לב שעלינו בשלושה קילו.
