העבודה שלי תמיד היתה קודרת, אדג'ית ושקטה, מה שאנשים יכנו נישתית, שזה בעצם שם קוד לכך שאף אחד לא יצפה בה". לא, המשפט הזה לא נאמר על ידי אמן פרינג' מיוסר, אלא על ידי ראיין מרפי, מי שהגה כמעט לבדו יצירות שקטות ונישתיות להחריד כמו להיט העל המוזיקלי "glee" ודרמת הניתוחים הפלסטיים "ניפ/טאק".

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

אותו מרפי גם ביים אדפטציה קולנועית בינונית בכיכובה של השחקנית הנישתית ג'וליה רוברטס לספר הרוחני "לאכול, להתפלל, לאהוב" (מבקר הקולנוע של "הגארדיאן" הגדיר זאת בנימוס אנגלי טיפוסי: "התפללתי למותי").

אבל תהיו בטוחים שמרפי, שמנפיק כבר למעלה מעשור יצירות מלאות פרובוקציה, זוהר וצ'ארם, מאמין לחלוטין למילים שיוצאות לו מהפה ורואה את עצמו כאמן שוליים קודר, למרות שכמעט כל היצירות שלו הפכו בשלב מסוים לשיחת הברזייה המרכזית של צופי הטלוויזיה והמבקרים האמריקאים.

ובזמן שהוא מגדיר את עצמו כיוצר חסר פשרות, כוכבי הסדרות שלו טוענים שהוא אחד האנשים הכי קשים ומסויטים בתעשייה. מה שבטוח, מרפי הוא אחת הדמויות הצבעוניות והבולטות בהוליווד כיום, ויש לו כוח כמעט מפלצתי לשלוט על מה שהולך לכם על מסך הטלוויזיה.

בזמן שהסדרות של מרפי ממשיכות להצליח - עכשיו מגיעה אלינו למסכים "אימה אמריקאית", דרמת אימה שיצר יחד עם שותפו לכתיבה בראד פאלצ'וק, שחודשה כבר לעונה שנייה ברשת הכבלים FX - הסיפור הכי מעניין שפורסם על מרפי בזמן האחרון לא היה מחמיא במיוחד.

בחודש דצמבר האחרון פורסמה כתבה על מרפי בצהובון "אס וויקלי" שמלאה בדיווחים ממקורות על הסט של "glee", ולפיהם הרודן מאמלל את כוכביו הצעירים, אלה שהפכו אותו לאיש עשיר לפני כשלוש שנים, כשהסדרה הפכה לאחת ההצלחות המפתיעות של המסך הקטן.

השחקנים טפטפו לתקשורת שמרפי מעביד אותם 16 שעות ביום כמו ילדים בסווטשופ ולא נותן להם חופשות ושהם קורסים תחת העומס. אפילו מכתב המאיים בהתפטרות גורפת נכתב (ונחתם) על ידי רוב השחקנים בסדרה, אם דברים לא ישתנו.

בין היתר פורסם שהכוכבת ליה מישל ביקשה לא לצאת לסיבוב הופעות עם הקאסט מכיוון שמרפי נתן להם רק ארבעה ימים להתכונן אליו. הוא, בתגובה, ירה: "אין בעיה, איזה מהחברים שלך את רוצה שאפטר?" באיום מרומז שאם לא תצטרף, אחרים יסבלו.

בנוסף, כל שחקני הסדרה לא קיבלו העלאה מתחילת העונה השנייה, ולא רואים גרוש ממכירות שירי האייטונז שמעריצי הסדרה מורידים בטירוף. "ראיין יכול להיות מאוד רשע, ויש לו נטייה למצבי רוח קיצוניים", אמר מקור על הסט. כשדיאנה אגרון, המגלמת את קווין פאבריי, העזה להציע קווי עלילה פוטנציאלים לדמות שלה, מרפי כל כך התעצבן עד שדרש מהתסריטאים לשכתב אותה כך שתהיה בלתי נסבלת בעליל.

וזה לא הכל. גם ב"אימה אמריקאית" החליט מרפי שלא להמשיך לעונה השנייה עם רוב השחקנים, אולי בגלל שלא רצה להפוך אותם לטאלנטים ולהתמודד עם הדרישות שהם עלולים להגיע איתן וכמובן - להיכנס לעוד לוחמה פסיכולוגית עם קאסט שלם.

בכלל, מרפי נהנה לעבוד עם שחקנים אלמוניים בדרך כלל ולא מתפתה ללהק שחקנים מפורסמים - אלא אם זה להופעות אורח. אז איך בכל זאת הוא מתמודד עם גווינת פאלטרו, ג'וליה רוברטס ועוד כמה שמות שלא יהססו למחוק לו את הפרויקטים אם לא יתנהג אליהם כשורה? חנופה.

רוברטס מדווחת שהם הפכו ל"חברים ממש טובים" וגם פאלטרו יצאה מהופעות האורח ב־"glee" כשהיא מפזרת שבחים על אופיו של מרפי. במילים אחרות: ראיין מרפי הוא הקשה של הלחם, אבל גם פוליטיקאי ממולח שיודע באיזה צד מרוחה החמאה.

מרפי, 46, נולד באינדיאפוליס שבאינדיאנה לזוג הורים אירים־קתולים. את ילדותו בילה במוסדות לימוד דתיים, היה חלק ממקהלת הכנסייה ותמיד התעניין באמנויות הבמה. את אמו תיאר בראיון כ"מלכת יופי שוויתרה על הכל כדי להישאר בבית ולטפל בבניה", ועל אביו סיפר שהוא איש אפרורי שעבד קשה כל חייו. מרפי יצא מהארון במהלך גיל ההתבגרות, אירוע מכונן שניסה לשחזר בסצנת היציאה מהארון של קורט ב־"glee".

אבל לפני שאנחנו רצים הלאה, חשוב לספר שמרפי מעולם לא חלם בכלל להגיע לטלוויזיה, והכין את הקרקע לחיים כעיתונאי. הוריו פתחו הוצאה קטנה לאור, והוא ערך את עיתוני בית הספר והתיכון שלו ולמד עיתונות באוניברסיטה, קיבל התמחות צנועה ב־"Knoxville News Sentinel" ומשם פרח בעיתונים חשובים ובולטים, כולל "מיאמי הראלד", "לוס אנג'לס טיימס" ו"אינטרטיינמנט וויקלי".

את רוב עבודתו העיתונאית עשה מסלון ביתו שבלוס אנג'לס, שם, כך סיפר, עבד על אייטמים תפלים ומשמימים על חייהם של סלבז, כאשר הוא מנצל כל דקה פנויה לכתוב ולעבד רעיונות לתסריטים. זה עבד.

בסוף שנות ה־90 הוא סוף כל סוף הצליח למכור את אחד מתסריטיו, "Why Can't I Be Audrey Hepburn", לקונה האלמוני סטיבן ספילברג. ספילברג אומנם מעולם לא עבד על התסריט, אך יש להניח שהוא עדיין שוכב אצלו במרתף, כמו גם אלפי תסריטים אחרים שחיבב. כך או כך, בשלב הזה בקריירה שלו מרפי מקבל בדיוק מה שהוא צריך - אינדיקציה לכך שהוא יכול ומסוגל ליצור תסריטים משובחים.

ההצלחה הטלוויזיונית הראשונה של מרפי היתה עם סדרת הנעורים הקומית שהגה, "Popular" ("צעירים לנצח"), שקיבלה שתי עונות ברשת WB משנת 1999 ועד 2001 (ולמרבה האירוניה לא צברה יותר מידי פופולריות). כמו כל דבר אחר שעשה בחייו, גם הסדרה הזו ניסתה להיות סאטירית ומודעת לעצמה, והתאפיינה בדמויות וקווי עלילה גרנדיוזיים ומעט מאוד אלגנטיות (למען השם, למלכת הכיתה שם קוראים Brooke McQueen).

אחרי שהבייבי שלו בוטלה (לא לפני שקיבלה הספד יפה ממבקרי הטלוויזיה) החליט מרפי לקחת אפיק אחר, אפל יותר. הוא נזכר בכתבת תחקיר שעליה עבד כעיתונאי, שעסקה בטירוף הניתוחים הפלסטיים של הוליווד, וכך נולדה "ניפ/טאק", הסדרה על שני מנתחים פלסטיים ממיאמי (דילן וולש וג'וליאן מקמהון), שרוקדים על התפר בין המוסר שלהם כרופאים לבין הכסף שבתעשיית הניתוחים הפלסטיים.

הסדרה החלה כאנדרדוג ברשת FX, ונחשבה פרובוקטיבית וקיצונית עד שכולם היו בטוחים שהקהל ישמור ממנה מרחק. איגודי הורים למיניהם ניסו לא אחת להוריד את הסדרה מהאוויר, פעם אחת אחרי סצנת סקס ברביעייה ופעם אחרת כאשר אחת הדמויות תפרה מאברים של בחורות מתות את האשה האידיאלית. אחרי שש עונות שערורייתיות (ומוצלחות), שלל מועמדויות לפרסים וזכייה בגלובוס הזהב אחד ובאמי אחד, הפך מרפי ליוצר נחשק.

וכך, מאדם שאמר בתחילת דרכו: "אני לא מאמין שקיבלו את הפיילוט שלי ואהבו אותו, עבדתי על כל העונה הראשונה מתוך נקודת הנחה שלא תהיה לסדרה עונה שנייה", הוא הפך למי שצוטט כאומר: "תודו בזה, אני אגדה".

אפשר לומר שלמרפי יש את כל הסיבות בעולם להיות יהיר. ליוצר יש בסך הכול זוג מעידות קטנות בקורות החיים: פיילוט בשם "Pretty/Handsome" שעשה עבור רשת FX ולא הצליח, והסרט "לרוץ עם מספריים" שכתב וביים בשנת 2006 (אדפטציה לספר המתוק של אוגוסטן בורוז) - שנקטל על ידי המבקרים.

אחרי חמש שנים לא טובות, המזל חזר לשחק למרפי - שקיבל אור ירוק מרשת FOX לקומדיה מוזיקלית בשם "glee". את ההשראה לסדרה הוא שאב מהחיים האמיתיים: "כל חיי הייתי חבר במקהלות וזה עדיין משהו שמאוד חשוב לי", הסביר מרפי בראיון.

הסדרה, שעלתה ב־2009, מעמיסה את כל מה שמיינסטרימי ואהוב על ידי הציבור: מוזיקה, ריקודים, ילדים יפים, קטבים סטריאוטיפים של חנונים ומקובלים, הומאז'ים לליידי גאגא וכוריאוגרפיה שהיתה גורמת לאנה ארונוב למחלת ים.

הסדרה הפכה ללהיט היסטרי ששינה את הטלוויזיה, הרייטינג הרקיע שחקים וחברי הקאסט הפכו לגיבורי תרבות. איך כל המתיקות הזאת מגיעה מאדם שנהנה לזעזע בסדרה על פלסטיקה? התשובה היא שככל הנראה מרפי הינדס את "glee" להיות קודרת יותר, פשוט איפשהו זה התפספס, וכל מה שנשאר זה קיטש וכמה הומאז'ים מוזיקליים מוצלחים.

הסדרה אף הולידה מעין ספין אוף ריאליטי, "פרויקט glee", שבו מועמדים מתחרים על הזכות לקבל תפקיד אורח בסדרת האם.

"glee" עדיין חיה ובועטת ובדרכה לעונה רביעית (מרפי הכריז בשלב מסוים ששלושת כוכבי הסדרה - ליה מישל, קורי מונטית וכריס קולפר - לא ישובו לעונה הבאה, מבלי לדבר איתם על כך, אבל בסופו של דבר חזר בו מדבריו והם ישובו ובגדול). אך מרפי בינתיים עושה קולות של חזרה לשורשי הזעזוע והגועל עם "אימה אמריקאית" (שבת, 22:00, yes Oh HD), המלאה בניסיונות לגרום לליבנו להחסיר פעימה.

הסדרה בכיכובה של ג'סיקה לאנג הוותיקה זכתה לביקורות חיוביות ברובן ולרייטינג נאה. אבל מרפי מסרב לנוח, ובימים אלה עמל על סדרה חדשה המיועדת לרשת אן.בי.סי, "The New Normal", שתעסוק בזוג גייז שמביאים תינוק לעולם.

מרפי לא ממש אוהב לסתום את הפה - הוא מקפיד להתווכח בתקשורת ובחשבון הטוויטר שלו עם אמנים שלא מסכימים ששיריהם יקבלו קאוור ב־"glee", כמו קינגס אוף ליאון, הפו פייטרס וגאנז אנד רוזס. אבל כשזה מגיע לחייו האישיים הוא דווקא שומר על שקט תעשייתי.

מרפי הוא הומוסקסואל גאה שדיבר בפתיחות על יציאתו מהארון ואף התארס ביוני האחרון לבן זוגו האנונימי, אך סירב בתוקף לגלות מי בר המזל, זאת למרות שהשניים יחד כבר 15 שנה. לפרמיירות הוא מגיע לבד, ונחשב בתעשייה כמתבודד שנמנע ממינגלינג. לטענתו הוא עדיין מגיע לכנסייה על בסיס קבוע כקתולי מאמין, ומודה שהוא לא יכול בלי הפסיכולוג שלו.

אין ספק, מדובר בטיפוס שיכול לעשות הכל : להפיק, לכתוב, לביים וליצור - וגם אם הוא לפעמים עושה זאת בחוסר טעם משווע, נראה כי למרפי יש את הקסם האירי שהוליווד פשוט לא מצליחה לעמוד בפניו, והיצירות הגרנדיוזיות, מלודרמטיות, סקסיות ואלימות שלו כאן בשביל להישאר. מקווים שיש לכם קיבה חזקה.

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס: