קייס נאשף לא ערבי מחמד של אף אחד

לא נמאס לך לשחק ערבי?

"אני ערבי, אני לא צריך לשחק ערבי".

(ק. נאשף, הוגה ומהרהר).

לקייס נאשף יש בקשה אחת אליכם, יהודים וערבים־מוסלמים, וכן, מבחינתו אתם סרוחים על סיפונה של אותה טיטאניק. תעזבו אותו, באמא שלכם. תפסיקו לשאול אותו שאלות על הסכסוך, תשחררו אותו מחוות דעת על "עבודה ערבית", פשוט תעברו הלאה. הוא מבין את הציפייה של שני הצדדים להפוך את הערביות שלו לייצוגית, אבל בואו נאמר, הגדרה דתית לא נמנית עם התחביבים שלו, ואין לו רצון לקחת צד בקרנבל.

"פשוט נקלעתי למקום שיש בו סכסוך מטומטם", הוא מסביר תוך שהוא משקיף על שדרות ח"ן מהמרפסת התל אביבית שלו. "זה כמו לשכור חדר אצל זוג שרב כל היום. אז יאללה, אני אוהב את החדר ושיריבו הם לעצמם. אני שם מוזיקה".

אז הסכסוך הזה...

"הסכסוך הזה משעמם לי את התחת. ואי אפשר לבוא אליי בטענות, אחרי מיליון אלף הסכמי שלום, אפילו לא שלום אחד קטן. מה זה שלום היום? המילה שלום הפכה לז'אנר קומי בפני עצמו. ומבחינתי כל סכסוך שהגיע לממדים כאלה סוריאליסטיים לא קשור אליי. למה שזה יהיה קשור אליי?"

שבע שנים שבמהלכן הספיק לשחק בסדרת הטלוויזיה "פרשת השבוע" של רני בלייר, ועבד בעיקר בקולנוע. רק בשנתיים האחרונות שיחק ב"תנאת'ור", "Habibi", עיבוד לטרגדיה ערבית שנקראת "קייס ולילה"; "טורה בורה" - קופרודוקציה כוויתית־גרמנית שצולמה במרוקו ו"תכריכים", שבו הוא מגלם דווקא גבר יהודי שמחליט להתקבל לעבודה בחברה קדישא.

במהלך שבע השנים האלה הספיק גם להתחתן עם האשה שליהקה אותו ל"גן עדן עכשיו", לא לזכות באוסקר, להתגרש, לאמץ כלבה ולנוד ברחבי תל אביב.

בקרוב תפגשו אותו בסדרה החדשה של דנה מודן "אננדה" (שבת, 21:30, HOT 3), בתפקיד הנבל השרמנטי שנופל בפח האהבה, שם ימצה נאשף את הווירטואוזיות הרומנטית שלו בתחום המשחק, וייתן פייט הגון לאסי כהן ב"אהבה זה כואב", זכותה תגן עלינו. גם הפעם, כאמור, האהבה תכאב, לטובת כל הצדדים, כולל הצופים.

ראית "אהבה זה כואב"?

"לא".

דנה מודן הוכיחה שהיא מאסטר בכל מה שקשור ביחסים.

"היא בנאדם שרומנטיקה זו העבודה שלו. אני חושב שיש בזה הרבה ויתור, כי כשזאת העבודה שלך, קשה לך להיות נאיבי שם. נראה לי שזה מחיר שהיא משלמת, ואנחנו צריכים להודות לה על ההקרבה".

רוב הדמויות שנאשף גילם עד כה אכן הקפידו לנצל את הקסם המנומנם שלו לטובת מערכות יחסים רומנטיות, אבל בשלב די ראשוני של הראיון הוא פורש בפני את "מסת שלושת השקרים" שלו, שלפיה "שקר מספר שלוש הוא דת, שקר מספר שתיים הוא אהבה, שהוא שקר הרבה יותר מסוכן ומתוחכם. והשקר הראשון הוא האמת", ודי דופק את הטייפקאסט.

אהבה? שקר מספר שתיים הוא אהבה?

"שקר יפה, יותר קל לי להאמין לדת האהבה מאשר לאיסלאם, נניח, אבל זה עדיין שקר".

ועם הפה הזה אתה משחק בסדרה רומנטית?

"התפיסה הטבעית שלי לגבי זוגיות חטפה מכה קשה בגירושין. אז הגעתי לסדרה עם חוסר אמון באהבה. ממש התנגדתי להטפה של הסדרה, ואני אגיד יותר מזה - אחת המטרות שלי היתה לערער את אמינות מוסד האהבה והזוגיות בצורה הכי משכנעת שאני יכול".

לחבל בסדרה.

"לערער על האופטימיות הרומנטית שלה. וזה מאוד התאים לנקודת ההתחלה של הדמות שלי. מצד שני, לא הייתי באמת מוכן לוותר לגמרי על הקסם הנאיבי הזה, וככל שהעלילה התקדמה הדמות שלי היתה צריכה להאמין בזה יותר. אז המאבק הפנימי שלי שירת את הצרכים שלה".

לא פלא שדת לא משחקת תפקיד בהגדרה העצמית של נאשף. הוא נולד בטייבה, לאמא גרמנייה נוצרייה ואבא ערבי־ישראלי מוסלמי. לפי הנצרות האם קובעת את דת היילוד, לפי האיסלאם - האבא. בבית הם חגגו את החגים של שתי הדתות, ונאשף הצעיר עבר בגיל 18 לתל אביב, שם למד משחק בבית צבי.

קייס, אגב, הוא שמה של הדמות הראשית ב"קייס ולילה", מעין מקבילה ספרותית ערבית ל"רומיאו ויוליה". אותו פאתוס, אותה אהבה בלתי אפשרית, רק בערבית. "זה די מביך מבחינתי", הוא מודה.

אין בך עצם אחת של פאתוס.

"כן, את מבינה? ולך תהיה שחקן ערבי".

כשאבא שלו היה צעיר הוא עזב את טייבה לטובת לימודים בגרמניה, משאיר אחריו נכסים משפחתיים. אחרי כמה שנים טובות הוא הכיר את אמא נאשף, ובשלב מסוים הם באו לארץ בגלל העסקים, ונשארו בגלל ה... זהו, שגם נאשף עצמו תוהה.

"טעות בחישוב, הייתי אומר", הוא מהרהר בקול. "זאת שאלה טובה. אני הפניתי אותה אליהם איזה 320 פעם. לא יודע מה התשובה. הם ענו לי כל מיני דברים על עבודה של אבא שלי או על לסדר את הנכסים, אבל לא השתכנעתי".

היית מעדיף להיוולד בגרמניה.

"אני חושש שכן. אני מדבר גרמנית, מספיק כדי להסתדר, יש לי דרכון, יש לי בסיס חברתי שם, קרובי משפחה. אני כנראה צריך להפנות גם לעצמי את השאלה הזאת - מה אני עושה פה? אז האופק הזה תמיד שם ואני מפלרטט איתו".

לאחרונה יותר, לאור המצב?

"אם תהיה מלחמה אני בורח מכאן. זה בטוח. אני אפילו לא קרוב לגיבור בעניין הזה. ממש. אני האיש הכי פחדן בעולם, וזאת ממילא גבורה די מפוקפקת. תמותו. תפוצצו זה את זה מצידי. לא רק שזרקתי אתכם, גם התגברתי עליכם. אני אומר לך, ערבים ויהודים אני שונא כמעט באותה מידה".

המלחמה הקרובה היא לא בהכרח יהודים וערבים.

"איראן? סתם מפחידים אותנו. לא מאמין לזה. הם לא אמרו שהם יתקפו, נכון? אני לא מבין בזה הרבה, הבעיה היא שהם תומכים בארגוני טרור, והם הרשעים, ואסור שלרשעים יהיה גרעין, לעומתנו הטובים, שלנו חשוב שיהיה גרעין. אוקי, סבבה. אז למה לישראל מותר ולאיראן לא?"

כי אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים, ואיראן היא מדינה גדולה מוקפת אויבים.

"אנחנו תמיד הטובים, לא? התפיסה הזאת הילדותית שאני הטוב והוא הרע, חובה להתגבר עליה בגיל 16 ככה. כשנגמרים החצ'קונים כבר אין הצדקה לזה. כל עניין הגרעין האיראני הוא הזוי יותר מדת".

מה דעתך על המחאה חברתית?

"הייתי בהודו כשזה קרה, שמעתי על זה שמועות וזה היה נשמע מדהים, אבל כשחזרנו לארץ ראיתי שהאוהלים שנשארו בשדרות הם האוהלים של האנשים שבאמת לא היה להם בית, והיה בזה משהו עצוב. זה מה שנשאר מהאידיאל והמחאה הגדולה שבעצם נעלמה ולא השאירה אחריה כלום. בכל מקרה, לא תמצאי אותי יוצא לרחוב ומשתתף בהפגנה בעניינים חברתיים. אני לא שם".

וגלעד שליט?

"זאת תרבות פופ. כל כך הרבה אנשים מתים בסכסוך הזה, למה גלעד שליט יותר חשוב מהם? אבל טקס פולחני שעם שלם מתלכד סביבו, וגלעד שליט הפך למין סמל שצריך להאכיל בו את ההמונים. וכמו שאני לא אוהב שמאכילים אותי בזה שאדל יותר טובה מזמרים אחרים, אני לא אוהב שאומרים לי שגלעד שליט יותר חשוב מאנשים אחרים.

"יותר מזה, בפסטיבל של שליט יש גם משהו טיפה ציני, כי זה מצב פוליטי שאנשים משלמים עליו מחיר כבד, ועדיין אני מרגיש שלמישהו היה אינטרס לתחזק את התופעה הזאת".

** את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגיליון החדש של "פנאי פלוס"

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס:

• מה דעתכם על הלוק של שרי מ"האח הגדול"?
• מה חשבנו על האלבום החדש של מדונה?
• מה מרגש את השף עומר מילר מלבד אוכל?