האלבום ה־12 של אייקון המוזיקה הגדולה בעולם הזכיר לי שלא משנה מי יכתוב מה, תמיד יהיה מישהו אחר שיהיה לו מה להגיד. אז הפעם תורי.

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

זה ברור שכל מה שמדונה תעשה יזכה לסיקור פסיכי, לסקרנות מטורפת ולאהבה בלתי מסויגת מקהל המעריצים (מקום ראשון במצעדי ההורדות של אייטיונז ב־40 מדינות) וכמובן מהקהילה שבנתה אותה - הגייז.

אז הנה כמה קלישאות שמאוד מתאימות למאורע החגיגי: כבוד לא לוקחים, בכבוד זוכים; לא תמיד חייבים להמציא את הגלגל; ברוב המקרים מיליונרים הם בעלי טעם הרבה פחות עשיר מחשבון הבנק שלהם; והמרחק בין להיות קול ללהיות פתטי הוא בערך כמו המרחק בין אהבה לשנאה. ואני אסביר.

מדונה לא צריכה את ניקי מינאג' (שיש עליה) שתצעק שיש רק מלכה אחת וזו היא. דאנס ופופ הן לא מילים גסות, אבל כשאלבום נשמע כמו שלושה חלקים שונים בגלל שהופק על ידי שלושה מפיקים שונים - בני בינאסי, מרטין סולווג ו־וויליאם אורביט - זה כבר לא נשמע כמו אלבום של מדונה, אלא כמו דיסק של מפיקים שלקחו זמרת ועיצבו אותה לפי דרכם.

כל הבלוק הפותח עם הפקת הדאנס הפרחית של בינאסי, מפיק ודי.ג'יי איטלקי, מוציא את מדונה יותר צ'יפ מצ'יפס. הצורך שלה בגילה להצטלם עם טונה פוטושופ בחוברת האלבום כמו אחרונת הפתייניות שהיא היתה לפני 20 שנה, מסבירה למה מדונה חושבת שאם היא תצעק 700 פעם ביץ' ("Gang Bang" המזעזע) היא תצא מגניבה.

דווקא החיבור עם הדי.ג'יי הצרפתי סולווג עובד ("Turn Up The Radio"): לדעתי הסינגל הראשון, שדי נכשל, הוא אחת ההברקות, כמו גם "Beautiful killer", השיר הטוב באלבום שנמצא רק בדיסק השני במהדורת הדה־לוקס, והוא בהפקתו.

אורביט, שחוזר לשתף פעולה עם הגברת, מלא כרגיל בשיק ומצליח דווקא בשירים השקטים יותר ("Falling Free"), שמסיימים את האלבום ומוציאים ממדונה בשלות מבורכת. אני אוהב שכונה, אבל גם שכונה צריך לדעת לעשות בסטייל.

מדונה, "MDNA", הליקון

ציון: 3 כוכבים

___________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס: