על הסכין: ראיון עם יוצרת הסדרה "חלומות מפלסטיק"

בזמננו, כשלא היתה אפשרות של ניתוח פלסטי, ילדים אכלו כאפות על זה שהם נראו פחות טוב, וכנראה שזה גם קצת חישל אותנו", אומרת לי עידית אברהמי, והיא צודקת.

אכלנו כאפות והתחשלנו, אבל גם גדלנו עם שלל נוירוזות שאולי היינו יכולים גם בלעדיהן, אז איך בדיוק אפשר לשפוט ילדה בת 14 שמחליטה שיותר איננה יכולה לחיות עם אוזניה הבולטות? איך אפשר לשפוט את הוריה שחוששים מההשלכות, אבל אינם יכולים לצפות בבתם הסובלת?

הסוגיה המורכבת הזו, שעומדת מאחורי הקלות הבלתי נסבלת של האיזמל בעידן המודרני, היא רק אחת מכמה סוגיות מורכבות שהתגלו במפתיע בסדרה הדוקומנטרית המרתקת והמדוברת שביימה אברהמי, "חלומות מפלסטיק" (שני־רביעי, HOT , 22:30 בידור ישראלי).

מדוע "במפתיע"? ובכן, "חלומות" לא אמורה היתה להיות הסדרה שאליה הפכה, בסופו של דבר, אלא משהו קליל בהרבה, דוקו־ריאליטי שמרחף במסדרונות הקליניקה של ד"ר דב קליין ומצלם כוכבניות עמוסות־ציצי שרוצות עוד איזה CC 180 סיליקון כדי להיות מושלמות. אבל לאברהמי היו תוכניות אחרות.

לבד מכך, גם לערוץ HOT בידור הישראלי שהפיק את הסדרה יש את האג'נדה שלו, וקיומה של "חלומות מפלסטיק" בין כותליו ממש אינו עניין מובן מאליו. כאן, מספרת אברהמי, קיבלה חיזוק מהותי מרינת קליין, מנכ"ל הערוץ, שנתנה גב חד משמעי לאופי הפרויקט כפי שראו אותו אברהמי והעורך שלה, עידו בהט.

"בהתחלה, כשעוד היינו בשלב הפיתוח והתחקיר, הם עוד ציפו למשהו עם סלבס, משהו יותר קליל", מספרת אברהמי, "אבל ייאמר לזכותם שהם הלכו איתנו לגמרי ברגע שהם הבינו מה אנחנו בעצם מביאים להם, בעיקר רינת קליין. כשהקרנו להם את הראפ־קאט הראשון בבית של עידו, הם ישבו בשוק, ואז רינת אמרה: 'וואו, זה ממש דוקומנטרי. לכו עם זה'. זה היה קטע מדהים, והרגשנו שאנחנו עושים את המהפכה מבפנים בכך שאנחנו עושים סדרה דוקומנטרית בתוך ערוץ הבידור. אני מאוד גאה בזה".

כדי לערוך את התחקיר, בילו אברהמי והתחקירנית כחודש וחצי בין כותלי מרפאתו של ד"ר קליין, המנתח הפלסטי המפורסם בארץ ובעל קליינטורה שכוללת גם את מיטב סלבריטאינו.

"כשערוץ הבידור הציע לי את זה, הרעיון היה הרבה יותר סביב ד"ר קליין והסלבז שמגיעים למרפאה", היא מספרת, "אבל במהלך התחקיר במרפאה קלטנו כמה סיפורים מטורפים יש שם וכמה דרמות".

התוכנית לא חפה לגמרי מסלבס. בערך. נטלי דדון ("לילה בכיף"), השחקנית והמנחה עמנואל הורי והדוגמנית בעלייה, קטיה טימופייב, מספקים קמצוץ של כוכבנות, לצד אלמוניים גמורים כמו הילדה אודל בת ה־14. הסלבס שמשתתפים בה, עם זאת, נחשפים באופן מורכב מהצפוי. למשל עמנואל הורי.

"תראה, עמנואל הוצגה שנים כמכורה לניתוחים פלסטיים, ויש בה הרבה מעבר לדימוי הזה. היה חשוב לי להראות את זה, והיא גם נורא התרגשה מהסדרה. נהיה בינינו איזשהו חיבור, וגם עם נטלי דדון זה קרה. תמיד היא נתפסה כפליטת ריאליטי שהולכת ומוכרת את הציצי שלה כאחת מה'בכיפיות', וזה גם הדימוי שהיא בנתה לעצמה. אבל פה, בסדרה, היא ביקשה שגם אמא שלה תצטלם ותהיה חלק ממה שקורה, ובסוף אמא שלה ממש הפכה להיות הסיפור באופן הכי לא צפוי".

לא הזיז לך להיות בסביבה אובססבית לגבי שיפור המראה?

"האמת היא שכן, זה קצת גורם לחוסר ביטחון, להיות במרפאה של קליין כל היום. למה? בגלל שזה קל כל כך, על פניו: יש משהו קטן שאת לא מרוצה ממנו? ניתוח קטן וזה עובר, ולכל אחד יש משהו שהוא לא מרוצה ממנו. אבל שם זה גם נגמר מבחינתי. לא, אני לא חושבת שיש איזשהו תיקון שהייתי עושה, לא בשלב הזה של החיים שלי".

אברהמי, בסך הכל בת 34 וכבר עם רזומה מכובד ביותר. השיחה איתה ערנית וקולחת, והיא חריפה, זריזה וממוקדת באופן שמסביר את קצב העשייה המרשים שלה, ואת אופייה הסופי של "חלומות מפלסטיק" באכסנייה שציפתה לקבל ממנה משהו בסגנון "מעושרות".

סרטה הראשון, פרויקט הגמר שלה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה, היה "חילמי שושא מת מעצמו" מ־2006.

הסרט, אנטומיה מפורטת של הפרשה הטראגית שבה נהרג ילד פלסטיני על ידי רכז הביטחון של ההתנחלות הדר בית"ר, הוקרן ב־yes דוקו ובכמה פסטיבלים ברחבי העולם, אבל עוד לפניו כבר צברה אברהמי ניסיון בתחומי החדשות והאקטואליה, ככתבת לענייני עובדים זרים ב"העיר" והיתה ראש דסק חדשות ב"הארץ".

לאחר הסרט על שושא ביימה אברהמי את הסדרה "רוקרימון" בערוץ 24 ועקבה אחרי תלמידי בית הספר למוזיקה שמתחרים בתחרות השנתית שהעניקה לסדרה את שמה, ולאחר מכן הגיע פרויקט אישי יותר עבורה, הסרט התיעודי "השחקנים נגד הקהל". שם בחרה אברהמי, בתו של השחקן אורי אברהמי שנמנה עם חבורת השחקנים המוכשרת והסוערת שהקימה (והרסה) את האנסמבל המקורי של תיאטרון החאן הירושלמי, לשזור את סיפורו האישי והלא־פשוט של אביה בזה של התיאטרון בצלו התבגרה.

"עשיית הסרט הזה היתה חוויה מאוד קשה. בדרך כלל קשה לי עם סרטים אישיים מדי, כשאני מרגישה שאנשים מוכרים את המשפחה שלהם בשביל הסרט. רציתי שזה יהיה סיפור שמתמקד בעיקר בתיאטרון, אבל הייתי תמימה. אמא שלי נפטרה ואבא שלי נכנס לדיכאון, ומהמקום של ההזדהות והתחושות האישיות שלי לא יכולתי להתעלם מהסיפור של אבא שלי, מלהיכנס גם למקום האישי".

ואז, אחרי "השחקנים נגד הקהל", החלה אברהמי לעבוד עם המפיק אסף אמיר על סדרה תיעודית שעוסקת בעולם שגם איתו הכירה מקרוב: עולם העיתונאות הישראלי.

הסדרה "העיתונאים", שירדה לנבכי תעשיית הפרינט הישראלית המשתנה והתמקדה בכמה ממייצגיה הבולטים ביותר, הוציאה מאברהמי את המיץ, היא מספרת. "זה היה מאוד מורכב כי עיתונאים הם לא אנשים קלים, כמו שאתה בטח יודע. היו המון שלא שיתפו פעולה, שחשדו במניעים שלנו".

ב"חלומות מפלסטיק" צפו יותר אנשים, כולל מבקרי הטלוויזיה שהחמיאו, ברובם.

"כן, בעיקר החמיאה לי הביקורת של אריאנה מלמד ב־ynet".

למה זו באופן ספציפי?

"כי אני תופסת ממנה וכי היא אשה. חשבתי שנשים יתייחסו לזה כמו שאני התייחסתי תחילה לעולם של הניתוחים הפלסטיים, ולא חשבתי שכולם יבינו את מה שהתכוונתי לעשות, כי הרבה מזה זה עניין של סאבטקסט: לא קריינתי את הסדרה, לא האכלתי בכפית, בניגוד ל־90 אחוז ממה שיש בטלוויזיה. אני ממש לא חושבת שיוצר צריך לדחוף את עצמו פנימה, בכוח, למרות שלא תמיד אפשר להימנע מזה".

גם לא היה צורך בהעמדה, ביצירת סצנות, בבימוי?

"ברור שלא".

למה ברור? טלוויזיה מהסוג הזה לא זרה לבימוי מהזן הפעיל יותר. ב"מעושרות", לדוגמה, הגישה הזו לגמרי נוכחת.

"תראה, לא רציתי לצפות ב'מעושרות' כי הרעיון ממש לא נראה לי, ואז - אחרי שכתבו על זה ביקורות טובות - החלטתי לצפות בפרק אחד, והייתי בשוק. לא הצלחתי לראות את זה עד הסוף, כי בעיניי זה עשוי בצורה בוטה.

"ודווקא כן היה שם פוטנציאל ללכת לחיים האמיתיים שלהן, לגלות מה באמת מניע אותן, כי הן כולן דמויות חזקות. לא היה צורך להצליב ביניהם ולעשות איזה קאט־פייט מבוים בגסות. אני מאמינה שאורנה בן דור, הבמאית, באמת נקשרה לגיבורות שלה, אבל אני גם חושבת שהתוצאה הסופית מגחיכה אותן".

את מניפה את נס המרד? היא היתה מורה שלך בסם שפיגל.

"ואני מאוד אוהבת אותה. היא היתה נותנת לי טרמפים מבית הספר בירושלים חזרה לתל אביב והיינו מדברות על החיים. ואני חושבת שזו גם פונקציה של ערוצי הטלוויזיה, ומה שמביא היום רייטינג. מראש מצפים מתוכניות כמו 'מעושרות' שיגחיכו את הדמויות שלהן, וגם ב'האח הגדול' עושים את זה. ואתה יודע מה? צריך גם להתפרנס. גם אני לא אוכל תמיד לעשות דברים כמו 'העיתונאים', מה לעשות".

ומתפרנסים?

"כן. נורא פחדתי שאחרי הלידה לא אעבוד, לא אצליח גם לביים וגם להיות אמא, אבל את כל הפרויקטים הגדולים שלי התחלתי לעשות רק אחרי הלידה, איכשהו. כשמנו היה בן חצי שנה אפילו הלכתי לביים ל'עובדה', אבל לא החזקתי שם. לא הסתדרתי עם המערכת הזו".

למה לא הסתדרת איתה?

"שנים חשבתי שזה אותו המקום שבו אנשים כמו דורון צברי וטלי שמש עשו דברים כל כך יפים, ואז הגעתי ופשוט גיליתי אנשים לא נעימים. בסופו של דבר זה קשת, ערוץ 2, זה עובד לפי רייטינג, ואני לא חושבת שהם באמת רצו שם במאים. אולי הם רצו... לא יודעת, מישהו שדואג להעמדת מצלמה וזהו.

"עשיתי להם כתבה אחת על הומואים דתיים, השקעתי בה חודשים והם פשוט צעקו עליי כל הזמן. ואולי זו אני שהייתי רגישה מדי, מיד אחרי לידה. אני לא יודעת. זו היתה העבודה היחידה שעזבתי, ואני זוכרת שאחרי שעזבתי התקשרו אליי לצעוק שאיזו חוצפה זו ואף אחד לא עוזב את 'עובדה', אפילו לא טאלנטים. חוויה נוראית, בקיצור".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס:

• שחר סגל מאוהבת בירדנה ארזי. ראיון
• ליאון רוזנברג פותח פה על גיא פינס
• מה חשבנו על החדש של בלקן ביט בוקס?