יחס לעושר תמיד מלווה בקריצה. כולם משתחווים לכסף, האל האחרון שטרם הומת, אבל גם יודעים שעם הכסף מגיעים כאבי הראש הכי קשים שיש. תמיד תמצאו את אלה שיספרו לכם על ההוא שזכה בלוטו אבל הפסיד בדרך את נישואיו, על אחרים בעלי ממון שלא יודעים מי חבר אמיתי ומי מנסה לחלוב אותם, או על המחקרים שמוכיחים שנכים בכיסאות גלגלים מעידים על עצמם כי הם מאושרים יותר מאשר מעידים על עצמם מיליונרים.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
זה אפילו מדעי: חתן פרס נובל לכלכלה, הישראלי־אמריקאי דניאל כהנמן, גילה שעשירים עובדים יותר ומבלים פחות מזמנם בעשיית דברים נעימים. אז איזהו עשיר השמח בחלקו, שאלתם? ובכן, חבל שנעשה לכם ספוילר. פתחו את הטלוויזיה שלכם על ערוץ 10 בערב שני ב־21:00, ותגלו.
שש הנשים שבמרכזה של תוכנית הדוקו־ריאליטי הטראשי "מעושרות" מתעקשות לנפץ את המיתוסים על אותם טחונים אומללים בפטיש חמישה קילו מזהב. אתי דודאי חשה עצמה נסיכה בווילה הענקית בסביון, ניקול ראידמן קורעת את כיכר המדינה, דפנה שחר מחפשת את הבית (והבעל) המושלם, טלי סיני ריקליס מפזזת בין כותלי הדירה במגדל היוקרה שבו היא מתגוררת, ענבר שנהב נעה בין פדיקור לבחירת מבשלת חדשה, והאלוהים של מלכת הפילאטיס לאה שנירר ברא לה כל כך הרבה פאן בחיים שהתסרוקת שלה מתנפחת מרוב ג'וי. הדבר הכי בולט מהפרקים הראשונים של "מעושרות" הוא שלשש הכוכבות ממש, אבל ממש טוב בחיים.
אבל אם הן גם עשירות וגם מאושרות, כפי שרומז שם התוכנית, איך נצליח אנחנו, עלובי הנפש שנאנקים בדירותינו השכורות ונטולות חדר הארונות והג'קוזי, לחבב אותן? התשובה די פשוטה: אנחנו יכולים לצחוק עליהן. קל מאוד להסתכל על הנשים האלה עם אמירותיהן המנותקות, פני הבוטוקס השזופים שלהן ושמחת החיים ההזויה שהן לוקות בה ולאבחן את כולן כקלות דעת, פרחות, כפי שכינו אותן חלק מהמבקרים ומהטוקבקיסטים, כנשים שככל שתפח חשבון הבנק שלהן, כך התכווץ מוחן וכולן הפכו סתומות כמו נעל עקב. של לובוטן.
אבל כשהיהלומים שעל צווארן מפסיקים לסנוור, אפשר להבחין שזה לא בדיוק המצב. בדיוק כפי שקרה עם "חי ב־LA LA לנד", התוכנית ש"מעושרות" כל הזמן מושווית אליה, גם כאן רוב הסיכויים שנתחיל בללעוג לדמויות, הנשים שחיות בלה לה לנד אפילו יותר מג'ולייטה ודודו אהרון, אבל בסוף נגלה שיש שני מטבעות לכל צד.
"אני בעצמי עשיתי את ההשוואה בין 'מעושרות' ו'חי ב־LA LA לנד', אני הייתי מכורה לזה ולא החמצתי אף פרק", אומרת אורנה בן דור, יוצרת התוכנית (יחד עם אשת הטלוויזיה לי ירדני והבמאית והעורכת כרמית אייל דהאן). "ב־'LA LA לנד' אנשים התחילו לצפות כי צחקו על הדמויות, אבל המשיכו לצפות כי אהבו את הדמויות, וככה זה גם בסדרה שלנו. אנשים שמתחילים בלצחוק על עשירות יגמרו בלאהוב אותן".
האפשרות לצחוק על הדמויות ומיד אחר כך לצחוק איתן הופכת תוכניות דוקו־ריאליטי־דרמה כמו "מעושרות" ו"LA LA לנד" לצפייה כיפית במיוחד, ריאליטי בגוד ווייבז ובמשקל נוצה, בלי הרוע והסכינים בגב של "האח הגדול" ודומיו. זה סוג התענוג שמתאים בעיקר לחובבי הטראש האמריקאי הקליל מהזן של "משפחת אוסבורן" או "משפחת קרדשיאן".
אבל "מעושרות" מזכירה יותר, מן הסתם, את המותג האמריקאי המצליח "עקרות הבית האמיתיות", שהתחיל מריאליטי אחד ברשת בראבו האמריקאית ב־2006, "עקרות הבית האמיתיות של אורנג' קאונטי", ודי מהר גידל גרורות בדמות חמש תוכניות נוספות (וגם שני ספינאופים) שמציגות את אותו הקונספט, רק בערים שונות: עקרות הבית של ניו יורק, של אטלנטה, של ניו ג'רזי, של בוורלי הילס ושל מיאמי. בזמן שאצלנו הטרנד הזה רק מתחיל, בחודש מרץ האחרון הודיע מנהל בראבו שאין כרגע בתכנון סדרות נוספות של המותג, וש"מיאמי" תהיה האחרונה.
אבל בימי השיא של "עקרות" היה נדמה שמדורי הרכילות האמריקאים לא מדברים על אף תוכנית אחרת (בישראל שודרו חלק מהתוכניות ב־HOT, אבל לא תפסו חזק ולא הפכו לקאלט כמו בארץ מוצאן). הנשים האמידות שהכניסו את מצלמות התוכנית לחייהן המוזהבים עתירי הצאצאים המפונקים, הבעלים לשעבר המעיקים והג'יפים שנוסעים בתנאי השטח הקשים שמהבית לסופר, הפכו לכוכבות שמופיעות בתוכניות אירוח, משיקות ספרי דיאטה וליינים של תכשיטים בעיצובן, ואף מקפידות לייצר שערוריות בהתאם.
ב"עקרות הבית של בוורלי הילס" למשל, השתתפה קמיל גרמר, גרושתו של השחקן קלסי גרמר ("פרייז'ר"), שניצלה כל הזדמנות לטנף על בעלה לשעבר, וכך תרמה להעלאת הרייטינג. באותה תוכנית, שעלתה באוקטובר 2010, השתתפה גם טיילור ארמסטרונג, אשתו של משקיע עשיר בשם ראסל ארמסטרונג. ביולי 2011 הודיעו השניים שהם נפרדים, וחודש לאחר מכן נמצאה גופתו של ראסל לאחר שהתאבד. לו רק היה חושב על ההשלכות ההרסניות של מעשיו: עקב מותו נאלצו לערוך את כל העונה השנייה מחדש.
אפשר להניח שכמו עקרות הבית של אמריקה, גם הבנות של "מעושרות" יהפכו לפחות לכמה רגעים לסלבריטאיות ריאליטי בביצה המקומית. מצד שני, קשה לדמיין אותן בתבנית הרגילה של פליטי הריאליטי המצויים. הרי פרסום ותהילה יש להן גם ככה בשל עושרן ומעמדן החברתי, קמפיינים להסרת שיער ונעליים קשה להאמין שייקחו על עצמן - הרי זה לא שהן צריכות את הכסף - ולא נדבר בכלל על האימאג' המופרך של ניקול ראידמן, שרגילה להרביץ קוויאר בלוגה עם אוליגרכים רוסיים, מגיעה להשקה צפופה רק כדי לעמוד מאחורי ליהיא גרינר בתור לקבל זוג משקפי שמש של אירוקה. אם כך, מה האינטרס שלהן להשתתף בתוכנית?
"הרצון להיות מוכרות משותף להרבה מאוד אנשים", מאבחנת בן דור. "אני מניחה שהן באו כי הן הכירו אותי והרגישו בטוחות לעשות את הסדרה. בנוסף, בניגוד לגיבורי ריאליטי שרוצים להתפרסם, כאן אנחנו בצוות היינו כפופים לרצונן לגמרי והיו לנו איתן דברים שהן לא הסכימו לעשות, כמו שקורה לפעמים עם גיבורי סרטים דוקומנטריים".
אבל יש עוד כמה הבדלים מהותיים בין המעושרות לבין עקרות הבית. בראש ובראשונה: המעושרות ברובן אינן עקרות בית במקצוען. ענבר עורכת דין מצליחה שבניגוד לטייפקאסט הנפוץ בתוכניות הנשים העשירות, הרוויחה את הונה בעצמה ולא התחתנה לתוכו. גם דפנה שחר, ניקול ראידמן ולאה שנירר אוחזות בקריירות מצליחות (דפנה היא עורכת דין בהשכלתה המשמשת כסמנכ"ל במינהלת ליגת העל בכדורסל וגם שותפה בבר בתל אביב, ראידמן היא מפיקת אירועי ענק ושנירר הפכה ממלכת האירובי למלכת הפילאטיס של הרצליה פיתוח). וכמו שבן דור מדגישה, הן כולן נשים אסרטיביות וחזקות שלא מסתופפות בצילו של בעלן.
להפך, לפי שני הפרקים הראשונים של התוכנית, הבעלים מהווים בקושי רעש רקע או שלא נראים על המסך בכלל. "הנשים שאנחנו בחרנו הן לא טראש לטעמי", אומרת בן דור. "הן נשים חזקות, אינטליגנטיות, אפילו העברית שלהן טובה לעומת האנגלית של עקרות הבית, שהן ממש עילגות. הנשים שלנו הן ממש לא פרחות. בחרנו אותן בגלל שהן חריפות ואינטליגנטיות ודרמה קווינז ויודעות ליהנות מהחיים, לא בגלל שהן נישאו לגבר עשיר".
אי אפשר לדבר על "מעושרות" בלי להתייחס למחאה החברתית. נדמה שהטיימינג של עליית התוכנית - שנייה אחרי סיומו של הקיץ החברתי ביותר בתולדות ישראל, זה שבו יצאנו לרחובות ובזנו לעשירים במגדלי השן - אינו מקרי, למרות שהעבודה עליה החלה כבר בנובמבר שעבר, עוד לפני שדפני ליף נטעה את היתד הראשונה של האוהל שלה בשדרות רוטשילד.
הטיימינג של עליית התוכנית יכול להיתפס כניסיון התרסה פרובוקטיבי של התהדרות ביהלומים בגודל מלון דווקא כשכולם מדברים על רוחות המיתון ועל הצורך להילחם ביוקר המחייה. הוא גם יכול להיתפס כדיליי, אחד מיני רבים, באימוץ תת ז'אנר בטלוויזיה האמריקאית. המדיום הזה תמיד הציע הצצה לעולמות טובים שלנו. בין אם אלה אילי הנפט של "דאלאס" או הצעירים המפונקים של "בוורלי הילס 90210", "מלרוז פלייס" ו"אחת שיודעת" - הדמויות המככבות בסדרות האלה היו יפות, מצליחות וכמובן עשירות יותר מצופה הטלוויזיה הממוצע.
סדרות על אנשי מעמד הפועלים - "רוזאן", "נישואים פלוס" או "הכל נשאר במשפחה" - תמיד התקיימו לצד הסדרות על העשירים והמפורסמים. אבל בשנים האחרונות, מאז המשבר הכלכלי הגדול שפקד את העולם, יש פתאום פרץ של תוכניות באווירה חסכונית. והן מגיעות דווקא מתחום הריאליטי - כנראה שמסדרות בדיוניות אנחנו עדיין מצפים לספק בריחה מהחיים האמיתיים, בעוד שתוכניות המציאות תפקידן לשקף ברמה כזו או אחרת את המציאות, כפי שמבטיח שמן.
ואם המציאות היא של אבטלה ועוני, אז סדרות כמו "משפחת קרדשיאן" ו"עקרות הבית האמיתיות" נמצאות בנסיגה, בזמן שהטלוויזיה האמריקאית מתמלאת בתוכניות על גזירת קופונים (Extreme Couponing) חידוש רהיטים ישנים, רכישת בגדים משומשים, משכונים וחיפושי מציאות ("Fashion Hunters" ו־"Pawn Stars") ועוד אמצעים להידוק ההוצאות. ואם זה לא מספיק - בשבועות הקרובים צפויה לעלות ברשת הכבלים A&E תוכנית חדשה בשם "Job Whisperer", ובה קואוצ'ר יעזור למובטלים למצוא עבודה.
אז אפשר להגיד שהטלוויזיה שלנו מפגרת אחרי הטרנדים באמריקה ועדיין נמצאת בשלב של תוכניות על חייהם המופלאים של המליאנים, אבל אפשר גם להסתכל על "מעושרות", כאמור, כחלק מאווירת המחאה. אם בעבר קינאנו נואשות בעשירים המושלמים על המסך ושאפנו להיות כמותם, פתאום מוצגים לנו גם הצדדים המגוחכים והפחות פוטוגניים שלהם, שמאפשרים לנו קצת לגחך עליהם, הם שמאליטה נטולת סדקים הפכו במחי מחאה חברתית אחת למעמד שנוא וקצת נלעג.
אין ספק שבאקלים החברתי של סוף 2011, זה מעשה אמיץ לדבר בטלוויזיה, קבל עם וצופי ערוץ 10, על רכישות של גוצ'י ופראדה וקאדילק ושיש ב־2,000 אירו למטר. האומץ וחוסר הבושה הזה של שש כוכבות "מעושרות" הוא חשוב, והוא גם אחד האלמנטים שהופכים אותן באמת לנשים חזקות, כפי שמתארת אותן בן דור, ולא ליצורים נלעגים ופרזיטיים כפי שרבים מכנים אותן.
"העמדה של הנשים האלה מול החיים היא לא להתנצל", מסכמת בן דור. "אם יש תכונה נשית שצריך למגר היא הצורך להתנצל על כל דבר. שש הנשים האלה נהנות מהחיים, והן אומרות את זה בצורה הכי ברורה. לאה שנירר ילדה בגיל 49, זה משהו שנותן כוח לנשים אחרות. ענבר היא קרייריסטית מטורפת ואין לה רגשות אשם על זה. בעיניי זו סדרה שהיא אבן דרך במאבק לשחרור נשים. זו סדרה שנאבקת בשמן של נשים על הצורך לא להתנצל כל הזמן".
ואכן, כוכבות "מעושרות" לא מתביישות בעושר שלהן, בבעלים שבחרו, בכמויות הכסף שהן מבזבזות, בתשוקתן לבגדי מעצבים, לפדיקורים ולשאר הבלי העולם ובעובדה שאין להן מספיק זמן לבלות עם הילדים שלהן. זה לא הופך אותן לגיבורות תרבות נאצלות, אבל אפשר ללמוד משהו מחוסר ההתנצלות שלהן: גם לנו מותר לצפות בסדרת הגילטי פלז'ר הזאת בלי להתנצל בכלל.
__________________________________________________________________________________________________________
עוד בפנאי פלוס:
- איך השפיע הצבא על השחקנית נטע פורת?
