כשהייתי נער מתבגר בעיר הולדתי רחובות, היינו קופצים בסופי שבוע לשחק כדורגל במגרש של קריית עקרון הסמוכה. משהו בפשטות ובעממיות של המקום קרץ לנו. תמיד היינו מצרפים אלינו כמה חבר'ה מקומיים, ומעבירים איתם כמה שעות של צחוקים וכדורגל שכונתי.
דודו אהרון גדל בקריית עקרון, אבל הוא לא היה אחד מאותם חבר'ה. למרות זאת הוא די מזכיר לי אותם. גם הוא בחור פשוט מהפריפריה.
כמה שנים טובות אחרי, אהרון כבר אוחז בקבלות על הכישרון שלו: הוא הצליח למלא את היכל נוקיה, לפוצץ את קיסריה ואפילו להמריא כדי לעשות את זה בגדול מעבר לים, בלהיט "חי ב־LA LA לנד". אהרון לוהק לתוכנית על תקן הסטאר, זה שמקיים קריירה מצליחה בזמן אמת. הוא זה שכולם אמרו "איך הוא הסכים לעשות את זה?", כשנודע על ליהוקו לפרויקט המסקרן.
הבעיה היא שאהרון קצת שכח מאין הגיע. השחצנות והיהירות שהוא מגלה בתוכנית בהחלט מבליטות אותו משאר הקאסט, אבל לא מהסיבות הנכונות. בזמן ששאר חבריו לווילה עובדים קשה ונאבקים על מקומם בתחרות, אהרון מצטט את עצמו בלימבו אינסופי של "אני עשיתי את קיסריה", "אני עשיתי את היכל נוקיה", ומקנח ב"אני בטוח שרון פייר הולך עכשיו לגוגל לבדוק מי זה דודו אהרון". אנחנו בטוחים שלא.
הבנו, אתה כוכב, אבל אתה כוכב שהסכים להתגייס לתוכנית, אז עכשיו תתנהג כמו כולם. מהרגע שהוא שם אנחנו מצפים שיישר קו עם חבריו (זהבה בן, למשל, שעם הקריירה העשירה שלה יכולה היתה להרשות לעצמה, לא עפה על עצמה בכל הזדמנות), שייתן מעצמו לפחות כמו שאר הזמרים, ואולי אפילו יותר. הוא יותר טוב מכולם שם, לא? זה הוא אמר, לא אנחנו.
אהרון שכח את שורשיו האמיתיים ומאיפה הגיע. זה לא מחמיא לך, חביבי. בזמן שהחברים שלך בקריית עקרון עדיין עושים "כוחות" ורבים מי יהיה בשער, אתה עפת על עצמך ושכחת שגם אתה, פעם, היית שוער.
__________________________________________________________________________________________________________________________________________
