שנייה לפני שאני נפגשת לראיון עם נטע פורת אני נאנחת בחשש: שוב חוזר הניגון. עוד לוליטה עם עיני עגל מצועפות ושפתיים משורבבות שנורא רוצה שייקחו אותה ברצינות (ואולי אפילו גילתה לא מזמן שטולסטוי זאת לא קללה ברוסית).

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

על הנייר, פורת, בקרוב בת 20, מתל אביב, נראית בדיוק כזאת: יפהפייה, צעירה, שחקנית - גרסת הסמארטפון של הכוכבניות הגבעוליות. אתם מכירים אותה כנערה המרדנית והיפה ב"נשות הטייסים", או כנערה המרדנית והיפה ב"פעם הייתי" (סרטו של אבי נשר) וכמובן, בתפקיד הנערה המרדנית והיפה ב"תמרות עשן". בקיצור, איך שלא מסתכלים על זה, על פורת מרוח טייפקאסט גדול ומהבהב שאף שפכטליסט לא יצליח לגרד.

אממה, כגודל הסטריאוטיפ, כך עוצמת הכאפה המטאפורית שאני מקבלת כשהיא מחכה לי בבית הקפה ארומה, יושבת ברישול על אחד הספסלים בחוץ, מדי צה"ל לגופה, חפה מכל איפור ויונקת מסיגרייה בנונשלנט מעורר קנאה.

בפורת יש משהו מהפנט, הרבה מעבר ליופי הארץ ישראלי שלה ולארומה נטולת היומרה שהיא מדיפה לכל עבר. אז נכון שהסיבה שלשמה התכנסנו היום היא העונה השנייה של "תמרות עשן" (שלישי, 22:30, HOT3 ), אך מספיק מבט אחד ביצור השמיימי והאדיש שלפניי כדי לראות שקריירת המשחק הזוהרת שנדבקה אליה כמחזר עקשן מעניינת אותה כרגע בערך כמו ספרות צ'רקסית.

"אם לומר לך את האמת, עליית העונה השנייה של 'תמרות עשן' לא ממש מרגשת אותי", היא מצהירה בקול יבש, "זה יום הצילומים הראשון שאני מתרגשת ממנו בדרך כלל. אני גם לא צופה בסדרות שאני עושה. אם אתקל בזה כשאני מזפזפת בטלוויזיה אצפה בזה כמה דקות, אבל לא יותר".

זה לא נשמע כאילו הקריירה בראש מעיינייך.

"עולם המשחק בחר בי יותר מאשר אני בחרתי בו. למדתי בתלמה ילין והיה מקובל בכיתה ט' ללכת ולהירשם לסוכנויות של שחקנים, אז עשיתי את זה. כמו כולם, את יודעת. הייתי בכמה אודישנים, התקבלתי לעונה הראשונה של 'תמרות עשן' ומשם איכשהו התגלגלתי לזה. בחיים לא חיפשתי את זה. עשיתי החלטה לשרת בצבא רחוק מהבית ואני מרוצה. אני מתבגרת וחזרתי לעשות דברים שאנשים בגילי עושים. עשיתי החלטה מודעת להתרחק ולהחליט אם משחק זה מה שאני באמת רוצה".

והגעת למסקנות?

"טרם. מרגיש לי קצת בנאלי לרצות להתחייב למשחק. כל הילדות רוצות להיות שחקניות. חוץ מזה, זה מגיע עם מטען. החיים שלי כל כך חשובים לי. אני אתלבש איך שאני רוצה ואני אצא מהבית איך שאני רוצה ואני יכולה לשבת עם חברות ולהשתכר איתן ולהתנהג כמו איזו ילדה מטומטמת בת 14".

מעניין, כי בכל זאת עשית ויתור די גדול בשביל משחק - נשרת מבית הספר כדי להתמקד בצילומי "נשות הטייסים".

"אני לא מצטערת על זה, זה היה הדבר הבוגר והאחראי לעשות. חייתי כאילו אני אחרי צבא, בלי מחויבויות, בלי בגרויות. לא היו לי רחמים עצמיים, למרות שלא הלכתי לנשף הסיום ולא נסעתי לטיול בפולין. מה שכן, היה לי נורא קשה לבוא לבקר בתלמה ילין אחר כך. הרגשתי כאילו אני צריכה להראות לכולם שיצאתי משם מנצחת. היו אנשים שהסתכלו עליי וקצת הרימו גבה. כל הזמן היה לי נורא חשוב להראות להם כמה טוב לי וכמה אני מאושרת ו־וואלה, זאת היתה השנה הכי קשה בחיים שלי. אבל זה באמת זיכרון רחוק ותו לא".

לפחות יצאת מהחוויה הזאת עם משהו?

"רציתי ללמוד איך לעשות אולפן, ו'נשות הטייסים' היה שיעור מאלף בנושא. בסדרות מהסוג הזה אין לך יותר מדי טייקים, ויש שני אולפנים שעובדים בו זמנית. הגענו ל־100 סצנות ביום. אין סצנות חוזרות. למשל, היתה סצנה שבה גלית גוטמן, אמא שלי בסדרה, עושה ספונג'ה, והיא צעקה לי לא לדרוך על הרצפה כי היא רטובה. לא שמעתי, נכנסתי והחלקתי על התחת. כמובן שהמשכתי להיות בתפקיד כי ידעתי שלא יהיה עוד טייק, וזה צולם ושודר לבסוף. פדיחה".

ומה בתכנון אחרי "תמרות עשן"? את כבר מתרוצצת בין אודישנים?

"איזה, נראה לך? אני קבורה עמוק בצבא. הלכתי לישון הלילה ברבע לארבע. אני כבר לא עושה אודישנים יותר משנה. הקריירה שלי לגמרי לקחה צעד אחורה".

וזה לא מטריד אותך?

"לא. גם אחרי שאשתחרר, אני רוצה להיות התאילנדית של האוסטרלים לכמה חודשים, לעבוד שם בקטיף דובדבנים או עגבניות. את יודעת כמה כסף עושים מדבר כזה? 15־20 אלף בחודש, עם טרקטור משלך, ואתה גר אצל משפחה שם. תאמיני לי, צריך לספר לרופאים בארץ על התנאים שיש שם, שיבואו יחד איתי".

את המחברת שעליה שרבטתי שאלות על הוליווד, קריירה ושאיפות מקצועיות אני דוחפת, אם כן, חזרה לתיק בשלב מוקדם מאוד של הפגישה. פורת אומנם הרימה קריירת משחק מכובדת בשנים האחרונות, אבל היא עדיין עצמה - טומבוי מורעלת עם ערימת חוויות נעורים שהיא עברה ועוד תעבור בעתיד.

"את יכולה לכתוב שאת כל כספי שרפתי על בתי קפה", היא מודיעה, "אני יכולה לשבת בארבעה־חמישה בתי קפה ביום, זה מביך, כמה שאני אוהבת את התחביב הזה. זה, ולקפוץ ממיטה למיטה", היא עוצרת ומחשבת את דבריה מחדש, "אני מדברת על מיטות של חברות שלי, כן? רק של חברות טובות".

את יותר נראית כמו טיפוס שמסתובב בדרך כלל עם בנים.

"כמעט כל החברים שלי בצבא הם בנים. כשהייתי צעירה יותר, הייתי הכי טומבוי. ילדה קטנה ולסבית. יום אחד הלכתי לספר עם חברה שלי והחלטתי שאני רוצה קארה עד לכאן", היא מצביעה על אוזניה, "ועד היום יש לי תמונות עם התספורת הזאת ואני אומרת לעצמי יא אללה, איזו לסבית. כשהתחילו לגדול לי הציצים סירבתי לקבל את זה שאני גדלה. הייתי הולכת עם חולצות ענקיות להסתיר את הציצים ועם מכנסיים גדולים. הייתי גם הולכת כפופה, כדי שלא יראו שיש לי ציצים. אבל את יודעת מה? עד היום אני לא כזאת נשית".

חבר יש?

"לא, אין לי זמן לאחד כרגע. אני לא אוהבת לדבר על הדברים האלה, זה צהוב מדי בשבילי. פעם כתבו עליי איזושהי רכילות והרגשתי כאילו פרצו לי הביתה. לא הפסקתי לבכות".

טוב, אז לא נגרום לך לבכות. רק נשאל אותך מה את מחפשת בבחור - סתם כדי שקוראינו יוכלו לדעת לאן לכוון.

"הוא צריך סקס אפיל, משהו של ילד רע כזה. שגם לא יהיה שרירי מדי, שרירים זה קצת מגעיל אותי".

תני לי דוגמה מהתעשייה.

"בתעשייה פחות מעניינים אותי שחקנים ויותר מעניינים אותי אנשי הפקה ובחורים כאלה. לא נראה לי שמישהו שרוצה להיות מפורסם יכול למצוא חן בעיניי ולעניין אותי".

בקיצור, הקשר בינך לבין המקצוע שלך הינו מקרי בהחלט.

"לא. אני מאוד אוהבת לשחק, אני גם אחזור לזה. אבל כל מה שמסביב לא מוצא חן בעיניי".

פורת גרה כל חייה במרכז תל אביב. אביה עורך דין, אמה פעילה בתנועה הירוקה ויש לה אחות קטנה בת 10 ("שממש לא מתלהבת מהעולם הזה שאני נמצאת בו ולא מזיז לה לראות אנשים מהטלוויזיה ברחוב"). בחודשים האחרונים היא נטשה את הבוהמה האורבנית ועלתה על מדים כדי להיות מפקדת כיתה בצבא, תפקיד שהיא שמחה לתת בו את כל כולה ("כמה חבל שאף אחד מדובר צה"ל לא נמצא פה, היה לי נורא חשוב להדגיש כמה אני נהנית בצבא וכמה זה חשוב להתגייס", היא רוטנת).

אך נראה שגברת פורת נהנית בעיקר מהמציאות הברוטאלית שטופחת על פניה, ולאו דווקא מקנטינת הגורמה הצבאית והיקיצות המוקדמות והמרעננות.

"תמיד אמרו לי שאני חלק מהבועה התל אביבית וזה נורא עצבן אותי. הייתי אומרת לאנשים - מה פתאום? אני קוראת עיתונים, אני יודעת מה הולך מחוץ לתל אביב, אבל וואלה, אני לא יודעת כלום. הצבא פתח לי את העיניים.

"היתה לי חיילת במחזור הקודם שנעלמה, לא מצאנו אותה. רצתי בבסיס בטירוף איזה שלושת רבעי שעה ומצאתי אותה באיזו פינה בבסיס והוורידים שלה היו חתוכים והיא הסתגרה בתוך עצמה. שלחתי מישהו שהיה איתי ללכת לדבר איתה, למרות שהיא היתה החיילת שלי. למה? כי כל מה שיכולתי לעשות זה לרעוד ולפרוץ בבכי. יש אנשים במצב כלכלי כל כך קשה, חיילות שצריכות לסעוד את האמהות שלהן ולנקות להן את הצרכים. לזה אני מתכוונת כשאני אומרת הבועה התל אביבית".

מה שמדהים הוא שבמקור בכלל רצית להגיע לתיאטרון צה"ל, ואז סביר מאוד שלא היית נחשפת לכל הדברים האלה.

"כן. מוזר, אבל לא חבל. כשעשיתי אודישן לתיאטרון צה"ל הייתי במקום מאוד גבוה מבחינה מקצועית, ואמרתי לעצמי שאני עושה את זה בלי פרוטקציות ובלי כלום. ואז היה לי איזשהו ראיון, אמרתי כנראה משפט שלא היה במקום, אני לא ממש יודעת מה או למה עד היום, ואז קיבלתי טלפון מאיזו מישהי מהצבא שהתקשרה כדי לנזוף בי על זה ואמרה: 'מה, ואם לא תהיי בתיאטרון צה"ל, אז לא תתגייסי?', אז אמרתי לה, 'נראה לך? זה מה שהשתמע ממה שאמרתי?'.

"היה לי מאוד חשוב להתגייס, וגם ניתבתי את זה למקום הכי טוב שיכולתי. היא אמרה לי לא לקטוע אותה באמצע הדברים, אמרתי לה, 'תני לי לדבר'. לא התקבלתי בסופו של דבר והייתי שבורה, שבורה ממש. אבי נשר כתב מכתב לתיאטרון צה"ל אחר כך, היה לו נורא חשוב. הקטע הוא שהייתי כל כך מקובעת על תיאטרון צה"ל, ואני שמחה שיצא לי בסופו של דבר משהו אחר. עברתי חוויה מטלטלת. נפתחו עיניי בצבא. באמת. אני לרגע לא מצטערת".

גם אם זה יפגע לך בקריירה?

"וואלה, אם אני מפסידה קריירה בשביל ללמוד על החיים האמיתיים - אז לא נורא, זה היה שווה את זה".

___________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס: