חודש אחרי פתיחתה של שנת הלימודים הרגיש יאיר יפת (15), תלמיד כיתה ט', שהוא מתקשה למצוא את מקומו בכפר הנוער עיינות, הסמוך לנס ציונה. המעבר מהבית בנתיבות למקום החדש, המשמש גם כבית ספר וגם כפנימייה, לא היה פשוט עבורו. בשלב מסוים הבחין במצוקתו רועי בר-אילן, מנהל הפנימייה. "היי", פנה אליו המנהל, "רוצה להתערב איתי?" יפת היה מבולבל. "להתערב?" שאל. "כן", השיב בר-אילן. "אתה נראה לי בחור חזק. בוא נעשה הורדת ידיים: אם אתה מנצח, לא תיאלץ להמתין בתור לחדר האוכל במשך שנה; אם אני מנצח, אתה מצטרף לקבוצת הריצה שלנו למשך חודשיים".
יפת הבין שמדובר בעסקה מפתה: בכל זאת, תורים בחדר האוכל יכולים להיות מתסכלים. "הוא הביס אותי", הוא מספר עכשיו, חצי שנה לאחר מכן, "ונרשמתי לקבוצת הריצה".
למה הוא היה צריך לעשות איתך הורדת ידיים כדי שתצטרף לקבוצה?
"כשהגעתי לכאן, הייתה לי מין מסכה; פחדתי מזה שאני לא מכיר את הילדים פה. כולם פה נורא מגובשים. פחדתי להצטרף לחוגים כי חששתי שלא אצליח. אבל רועי אמר לי שבקבוצת הריצה כל אחד מתאמן בקצב שלו, ואיך שהוא יכול".
ששת השבועות הראשונים שלו בקבוצת הריצה היו מאתגרים, אבל עד מהרה הוא הדביק את הקצב. "בהתחלה היה ממש קשה", הוא אומר, "אבל עם הזמן לימדו אותי כל מיני שיטות, איך לרוץ, איך להתחמם במהירות. אחרי חודש וחצי נהיה לי הרבה יותר קל, ולכן נשארתי שם".
ההשקעה שלו נשאה פרי: יפת הצליח לא רק לגבש סביבו חברים חדשים, אלא גם להשיל מעליו תשעה קילוגרמים בחצי שנה. "ובואי נגיד שהייתי צריך להוריד אותם דחוף", הוא מבהיר.
גם ליהנות, גם לעזור
קבוצת הריצה הזו נולדה כתוצר לוואי של מרוץ כפר עיינות, אותו יזמה לפני ארבע שנים נערה שלמדה במקום. "היא באה אליי עם רעיון לקיים מרוץ לשכבה שלה", מספר המנהל בר-אילן. "זה מצא חן בעיניי, והחלטנו לפתח את הרעיון ולקיים מרוץ שיהיה פתוח לציבור ושנוכל לגייס בעזרתו תרומות לארגונים שונים. בשנה שעברה, למשל, אספנו כספים למען תנועת 'כנפיים של קרמבו',
שעוזרת לבני נוער עם צרכים מיוחדים".
לקראת האירוע פתח בר-אילן את מה שהוא מכנה "קבוצת עגלות" – חבורה של תלמידים, שהכושר הגופני שלהם לקוי ושהחליטו לשפר את המצב כהכנה למרוץ. בר-אילן עצמו השתתף בכל האימונים ונכנס לכושר יחד עם התלמידים. במהלך הזמן הפך המרוץ למסורת, ובשנה השלישית הוא כבר היה הפנינג רציני, עם 3,000 משתתפים, הופעות של גיא ויהל והדג נחש, פעילויות לכל המשפחה וכמובן מסלולי ריצה – של ארבעה ועשרה ק"מ.
המרוץ בשנה שעברה
באותה שנה החליט בר-אילן להפוך את "קבוצת העגלות" שלו לקבוצת סוסי ריצה מיומנים. "החלטתי לפנות עם השיגעון הזה לאסף נירון, המורה לחינוך גופני בבית הספר, והוא נכנס לעניין ללא היסוס. הוא הגיע בתור האוטוריטה המקצועית, וזה שידרג את הכול. הוא גם התמסר לגמרי. נדיר למצוא מורה שבא מוקדם בבוקר לאימון, בהתחלה בכלל בהתנדבות, ובנקודה הזו קיים הערך המוסף של כל הפרויקט. כשילד שואל את עצמו, 'מה המורה שלי עושה כאן כל כך מוקדם בבוקר? למה הוא כאן?' – מתרחש קסם. התלמיד מבין: 'המורה עושה את זה כי אני חשוב לו, הוא עושה את זה בשבילי', ואז האסימון נופל. כאן קורה הקסם".
עבור נירון הייתה ההשתלבות בקבוצת הריצה מהלך טבעי. "ריצה היא התחביב העיקרי שלי", הוא אומר, "והבנתי שבקבוצה הזו אני יכול גם ליהנות וגם לעזור לאחרים. זה זרם נהדר".
בשלב מסוים החליטו בר-אילן ונירון להפוך את הקבוצה לחוג מקצועי בבית הספר, כשהם מהווים חלק בלתי נפרד ממנו. היום מונה הקבוצה כ-15 בני נוער בגילאי 14-18 - חלקם גרים בפנימייה, אחרים תלמידים אקסטרניים. עצם העובדה שהם מתעוררים בבוקר לפני כולם ומתחילים את היום בריצה – גם כשבחוץ קר מאוד, והרבה יותר נעים להישאר מתחת לפוך – מעיד שמדובר במשהו יוצא דופן. "זה משליך על אספקטים נוספים בחיים שלהם", מסביר בר-אילן. "בשנה שעברה, כל מי שהשתתף בקבוצת הריצה סיים את שנת הלימודים עם תעודת הצטיינות. הם לומדים לא לוותר לעצמם".
"מעבר לכך", מוסיף נירון, "הקבוצה מרחיבה את המעגל החברתי של המשתתפים, מכיוון שיש בה נציגים מכל השכבות. אחר כך, כשהם נפגשים בפנימייה, הבוגרים מלווים את החבר'ה החדשים וזה מקנה להם אחריות. הילדים החדשים מתאקלמים מהם יותר בזכותם. הרווח הוא של כולם".
גם מעיין רכלר (18), הלומד בכיתה י"ב כתלמיד אקסטרני ולא גר בפנימייה, מרגיש שהרוויח. הוא תושב רחובות, ואת הלימודים בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים עשה בבית הספר האזורי גן רווה. בסוף כיתה ט' שמע על עיינות והחליט להעביר שם את התיכון. רכלר הצטרף לקבוצת הריצה בשנה שעברה במטרה לשפר את הכושר הגופני לקראת הגיוס לצה"ל, אך גם כדי להתחבר יותר עם תלמידי בית הספר.
"בזכות הקבוצה הצלחתי להכיר את החבר'ה", הוא אומר. "לפני כן לא הכרתי אותם, וכשהתחלתי להגיע לאימונים באופן קבוע, זה ממש עזר". בעיניו, העובדה שהמורים מצטרפים לכל אימון איננה מובנת מאליה. "זה מדהים. רועי ואסף עושים עבודה באמת מעולה. הם מקצוענים ומעבירים לנו את כל הידע שלהם. זאת מתנה". גם יאיר יפת חושב כמותו: "זה נפלא שאנשי הצוות מתייחסים אלינו בצורה כזאת. תמיד אפשר לפנות אליהם. הם מעריכים אותנו ומשקיעים בנו".
עזב את העסקים, עבר לחינוך
ההכנות למרוץ הרביעי, שעתיד להתקיים ב-28 במארס, כבר בעיצומן. בשבוע האחרון יצאו תלמידי הכפר לתלות שלטים המזמינים את הציבור לקחת חלק, ובקבוצת הריצה התחילו להתאמן בקדחתנות. "יש לנו שלושה אימונים בשבוע", מספר רכלר. "מדי פעם גם יש אימונים בשבת".
המסירות שמפגינים שני מנהלי הקבוצה היא מוטיב ששזור במסלול חייהם. בר-אילן (39) מתגורר בכפר הנוער זה עשור, אך עבר גלגולים רבים קודם לכן. כיוצא יחידה צבאית מובחרת, עסק בביטחון; לאחר מכן עבר לביו-טכנולוגיה, למד וטרינריה וביולוגיה ופתח עסק שבמסגרתו העביר שיעורים לילדים. "ואז הבנתי שמה שמעניין אותי זה חינוך", הוא אומר. "לא עניין אותי ללמד ילדים על בעלי חיים אלא ללמד אותם להיות בני אדם מוסריים. החלטתי שאני בא לכאן. עשיתי צעד דרסטי, אף אחד לא הבין למה, אבל אני החלטתי לא להיות וטרינר ולא בעל עסק. החיים שלי היו על מסלול מאוד מוצלח, מאוד מסודר, מאוד מוערך, אבל רציתי לקחת כיוון אחר".
מה היה לך רע בחייך הקודמים?
"אני חושב שזה קשור לשאלה מה הופך אדם למאושר. כשאני בא ואומר: 'שלום, אני רועי ואני וטרינר', אוטומטית מסתכלים עליי באור מסוים. כך גם כשאני בא ואומר שיש לי עסק משגשג. זה נותן משהו. להגיד: 'אני מדריך בפנימייה של בני נוער', זה נחשב הרבה פחות. ההורים שלי לא אהבו את זה; גם מרוויחים בזה פחות; אבל הבנתי שזה הכישרון שלי, שבזה אני טוב, כך שאני מתאים לחתיכה הזאת של הפאזל. זה לא בהכרח מה שההורים שלי רצו, אבל זה כדאי לי".
בשלוש שנותיו הראשונות בכפר עבד כמדריך, ולאחר מכן התמנה למנהל הפנימייה. הוא מתגורר במקום יחד עם אשתו וילדיהם. "התלמידים רואים אותי כל שעות היום", הוא אומר. "אני חייב לשמש להם דוגמה 24 שעות, ולכן אני גם חייב להיות אדם טוב יותר".
נירון (33) הגיע לעיינות אחרי לימודים במכון וינגייט שכללו גם מסלול הוראה. "כבר במכון, כשנחשפנו לתחום החינוך, מאוד התחברתי אליו", הוא נזכר. אחרי הלימודים הוצע לו ללמד בעיינות, והוא נענה. "זאת השנה הרביעית שלי כאן. התחלתי בתור מורה לחינוך גופני, והשנה אני גם מחנך".
בכניסה לבית הספר הילדים מתלהבים כשהם רואים אותו. הוא מכיר את כולם ונהנה מאהדה רבה. "למדתי להכיר את המקום", הוא אומר. "זה לא רק בית ספר, אלא גם פנימייה, וצריך ללמוד את החיבור ביניהם ואת דרך ההתנהלות. אני חושב שהחיבור בין שני הגופים האלה הוא דבר אדיר עבור הילדים. הם מקבלים מענה בכל שעות היום. מרגש לראות את התהליך שהם עוברים כאן".
