- שם: עקיבא נוף
- גיל: 78
- מצב משפחתי: נשוי לרות, אב לשלושה
- עיסוק נוכחי: עורך דין ומגשר
- שנים בכנסת: 1974-1984
- סיעות: הליכוד, המרכז החופשי, ד"ש, התנועה הדמוקרטית
- ציוני דרך מרכזיים: יזם חוק השוואת תנאי פנסיה ומניעת הלנת שכר לגמלאים; יזם חוק למניעת עישון במקומות ציבוריים; כיהן כיו"ר ועדת המשנה בכנסת לחקיקת חוקי יסוד
אדם שייכנס לדירתו של עקיבא נוף בתל אביב עשוי להרגיש קצת כמו עליסה ביום שהגיעה לארץ הפלאות. אז נכון, בדירה לא מסתובבים המפטי ודמפטי, וגם חתול צ'שייר מחייך לא נמצא שם, אבל המעבר החד בין הרחוב הקטן והשקט והדלת הלבנה והמתקלפת שדגל ישראל מודבק עליה לבין מה שנמצא מאחורי הדלת הזו, הוא לא פחות מקסום.
הגשש החיוור, "מים לדוד המלך". מלים ולחן: עקיבא נוף
בתפקיד איזבל - פנינה רוזנבלום
קטע מהראיון של נוף עם ג'ון לנון ויוקו אונו
אמא מפא"יניקית, אבא חסר אונים
הדואליות בחייו החלה עוד בינקותו. הוא נולד לפני 78 שנה בשכונת פלורנטין בתל אביב. אמו הייתה מפא"יניקית ועבדה בארגון אמהות עובדות; אביו היה רוויזיוניסט, ונוף מספר שהוא הודר מעבודתו כשומר בפרדס עקב דעותיו הפוליטיות וסיים את ימיו כפועל ניקיון בעירייה. לפוליטיקה, טוען נוף, נכנס כבר בגיל שמונה ימים, כשוויכוח שהתגלע בין הוריו בנושא רשימת המוזמנים לברית המילה שלו הפך לריב לוהט סביב הזמנתו של שרגא נצר, מי שנודע כ"ממליך המלכים" במפא"י ו"כמאכער של בן-גוריון".
"את הריב הזה הם ניהלו עד יומם האחרון", הוא נזכר וצוחק, "אבל צריך להבין שזה היה בית נדיר. באותה תקופה ישראל הייתה מקוטבת לחלוטין; קיבוצים התפלגו ומשפחות נפרדו בגלל דעות פוליטיות, ורק הם חיו כזוג יונים עד גיל מאוד מאוחר. מהם כנראה ירשתי את היכולת לראות את שני הצדדים".
לליכוד הגיע אחרי שהלך לשמוע את בגין נואם ("מאוד לא אהבתי את הרטוריקה שלו. זה גרם לי לפעמים אפילו חלחלה, אבל נתפסתי לאמירות ולתכנים שלו"). דעתו התגבשה באופן סופי בעקבות תקרית באוניברסיטה העברית, שם למד. "אני ממש זוכר שאיזו אישה באה אליי ואמרה לי: 'אתה אינטליגנט, אז איך אתה בתנועת החירות?' זה כל כך קומם אותי, שהחלטתי ששם אני נשאר. זה הדבר שהביא אותי לחירות - המרד בהתנשאות האליטיסטית הזו של השמאל".
נוף אכן לא נשמע כמו אף אחד מחברי הכנסת הנוכחיים, לא משנה לאיזה צד של המפה אתם שייכים. הוא שוזר לאורך השיחה קטעים ממחזות של ג'ורג' ברנרד שאו, כמו גם ציטוטים של סובול וקישון, מתבל במעשיות פוליטיות מכל רחבי העולם תוך שהוא מפגין שליטה יוצאת מגדר הרגיל באקטואליה של ימינו, ואת הכול הוא עושה בקולו העמוק ובדיבורו האיטי, מה שמעניק נופך כמעט מלכותי לראיון הזה. איפה הוא ואיפה, נניח, אופיר אקוניס, שהתגאה בראיון לפני שנתיים שהוא "לא קורא כלום. מי שקורא בבית ספרים זו אשתי".
"אני אומר משהו שאסור לי לומר", הוא אומר בתשובה לשאלה שלי על הימין של אז מול זה של היום. "בגין עיקר את התנועה הרוויזיוניסטית מהאינטלקטואלים שלה. אני לא יודע למה הוא עשה את זה - אולי כדי למנוע תחרות - אבל אנשי הרוח של התנועה פרשו ממנה. מהצד השני, השמאל עם האליטיזם שלו גרם לכך שאנשים די בינוניים הפכו לאלילים, לעומת אנשים בעלי שאר רוח שבוזו ונלעגו בגלל שהיו ימנים. אבל הימין התחיל עם תנועה משופעת באנשי רוח ובהוגים, ובגין פשוט דחק אותם. אבל גם במצב של היום, לומר שהימין משולל אנשי רוח זה יהיה מוגזם מאוד".
אתה לא שותף להרגשה שהימין הולך יד ביד עם בריונות בשנים האחרונות? תראה את ההפגנות של אוהדי בית"ר ירושלים נגד ערבים, את מירי רגב והכפיים, את הצל, את הסטטוסים האלימים בפייסבוק במהלך "צוק איתן".
"שמע, אני חש שאני רוצה לברוח להתקלח כשאני שומע חלק מהשמות שהזכרת. אני מרגיש מנותק מזה ומצר על כך. מצד שני, אני זוכר נאומים של ויקטור שם טוב, מזכ"ל מפ"ם, על הצורך באלימות, ואני זוכר את מזכ"ל ההסתדרות יצחק בן אהרון אומר שצריך להחליף את העם, אבל כשהם אומרים את זה, זה בסדר, וכשהימין אומר את זה, כולם קופצים. אני לא יכול לומר שהימין יותר אלים מהשמאל. אני לא תמיד מרגיש בבית בעניינים האלה, אבל אני יודע את הפרופורציות ואני גם גאה בזה שיש בזה אותנטיות מסוימת. לפעמים אני מצטמרר מהאותנטיות הזו, אבל אני מבין אותה".
בגין קרא לי "עבד בנפשו"
בשנותיו בפוליטיקה נחשב נוף לעוף מוזר, ולא רק בגלל קריירת השירה והעובדה שלנצח ייזכר כאיש שבקליפ שלו התגלתה נערה צנומה בת 16 בשם פנינה רוזנבלום.
היה המאבק עם בגין מעל דפי העיתון "חרות" סביב תוכניתו של נשיא תוניסיה לשלום במזרח התיכון ("אני חשבתי שצריך לדבר, בגין התנגד לכך בתוקף וקרא לי 'עבד בנפשו'"); היה הראיון שהשיג עם לנון ואונו בהיותו סטודנט בהולנד, שהתגלגל לישיבה משותפת בפיג'מות על המיטה המפורסמת ("אנשים דרשו שלא אהיה ברשימת הליכוד כי אני מתרועע עם ג'ון לנון השמאלני"); והיה נאומו-שירו "תרועה לשלום", אותו קרא ערב ביקורו ההיסטורי של סאדאת בישראל בנובמבר 1977: "מה נאוו על ההרים/ רגלי מבשר חלום/ מה נאוו על ההרים/ פעמי השלום".
"כשסאדאת הגיע לכנסת", נזכר נוף, "הוא התעכב ליד אש התמיד שלפני המשכן. החדר שלי היה ממש מעל האבוקה הזאת, ואני הסתכלתי מלמעלה למטה וראיתי את סאדאת, בשר ודם, שלושה מטרים ממני. עד אז עוד אמרו שדלתות המטוס שלו ייפתחו וחייליו יירו לכל עבר ושמדובר בתוכנית זדונית. פתאום אני רואה דמעות בעיניו. ברגע זה האמנתי שהוא באמת כן. ראיתי את העיניים ואת ההתרגשות ואמרתי לעצמי, אוקיי, יכול להיות שיש פה משהו".
אלא שהיום, לדבריו, הוא כבר לא באותו מקום. "מאוד הקצנתי ימינה בשנים האחרונות", הוא מספר, "כי באיזשהו מקום המציאות הראתה לי שאנחנו משלים את עצמנו. היום אני חושב שצריך להשלים עם העובדה שלא הולכים להסכם אמיתי ולשלום אמיתי. לחשוב שזה בכלל תלוי בנו, זו הייתה הטעות. אז הייתי צעיר עם הרבה תום ותמימות והאמנתי שאם אנחנו נעשה משהו, אולי זה יעזור. מה שקורה היום בעולם הערבי הוא חסר קשר לשאלה איך אנחנו מתנהגים, ואם אנחנו כן בונים בהתנחלויות או לא בונים בהתנחלויות. הם לא רוצים אותנו פה, זה נתון, ולא משנה איזה חלק מהארץ נציע להם. היום אני יודע שכל מה שאנחנו מנסים זה רמאות עצמית ואשליה. המצב במזרח התיכון לא תלוי בנו".
אז איבדת תקווה?
"כשמדברים איתי על היום תקווה, אני שואל, איפה תקווה? מה תקווה? על מה אתם מדברים? עשו כאן כל כך הרבה ניסיונות, מאולמרט ולבני והנסיגה של שרון, ולמה כל זה הביא? בזמנו הייתי עוף שונה בתוך חירות, אבל מאז דברים השתנו. בוא נגיד שהתפכחתי".
