ואדים בלומין לא ישכח את החוויה הזו. בגיל 11, זמן קצר אחרי עלייתו לישראל, נשלח מטעם בית הספר להשתתף בחידון התנ"ך. "איך באים לאירוע כזה? כמובן, בחליפה ובעניבה", הוא מספר. "אנשים היו על הרצפה, צחקו עליי, אמרו שיש לי בר מצווה. מישהו בא ופשוט אמר לי בפנים: 'ישראלים לא מתלבשים ככה', ואני, צפלון בן 11, הסתכלתי עליו ואמרתי: 'עכשיו אני ישראלי, ואני מתלבש ככה'. אני לא יודע איך היה לי אומץ להגיד לו את זה".
בלומין (35) עלה לישראל בגיל 11 מאוקראינה. כיום הוא היסטוריון, מומחה בחינוך יהודי ופעיל חברתי. "הרבה זמן התביישתי ברוסיות שלי", הוא אומר. "כשאמא שלי הייתה מדברת איתי רוסית באוטובוס, בשבילי זו הייתה התפדחות איומה. מאז עברתי תהליך, נהייתי ישראלי, השתלבתי בחברה, ורק כשהרגשתי מספיק ישראלי, הרשיתי לעצמי להיות גם רוסי. זה לקח לי עשר שנים".
הישראלי-רוסי בלומין נמנה עם קבוצת המייסדים והפעילים המרכזיים בקבוצת "דור 1.5", שמבקשת לייצג עולים מרוסיה ומחבר המדינות שעלו לארץ בגיל צעיר, העבירו בישראל את רוב חייהם אך עדיין מרגישים שונים מהצברים שלמדו איתם בכיתה, אלה שהעברית הייתה שפת אמם. הקבוצה קמה בקיץ 2011, הקיץ שבו נדמה היה שהמחאה החברתית עומדת לשנות את פני המדינה. חבריה התגבשו אחרי שנפגשו בהפגנות ושמו לב שיש להם דבר אחד משותף, שבדרך כלל הם נמנעו מלהצביע עליו: כולם עלו מחבר המדינות. הם גם הבחינו שהקהילה הרוסית נעדרה מההפגנות ומהמאהלים והחליטו להתארגן כדי למחות, לדרוש, לפעול, לשנות.
"הכרנו עוד קודם, דרך כל מיני מעגלים של פעילות חברתית ופוליטית, אבל אף פעם לא שמנו בפרונט את הזהות הרוסית שלנו ולא השתמשנו בקול הזה בזירה הציבורית", מספרת לורה טלינובסקי (30), שעלתה לארץ בגיל שש מקייב ועכשיו מסיימת תואר שני במדיניות ציבורית. "התחלנו בתור חבורה של אקטיביסטים שעלו כולם בילדות, והתחלנו לחלוק חוויות משותפות".
איליה ספיצרוב (32) עלה בגיל שמונה מרוסיה. הוא אדריכל במקצועו, מתגורר כיום במודיעין, נשוי ואב לתינוק צבר. "מבחינתי, המחאה החברתית הייתה האירוע שעורר אותי לאקטיביזם", הוא אומר. "עד אז סלדתי ממחאות. הנחת העבודה שלי הייתה שהעולם הוא חרא, ועם זה ננצח; שאסור להתלונן, ושכל אחד יסתדר בכוחות עצמו. המחאה יצרה אצלי הבנה שאפשר לפתור בעיות באופן קולקטיבי ולא פרטני".
גם לורה טלינובסקי מספרת שהתעוררה בעקבות מאורעות אותו קיץ, בעיקר משום שלא ראתה בהם יותר מדי דוברי רוסית - "בוודאי לא באופן מאורגן", לדבריה. "רבים מדוברי הרוסית מהדור של ההורים שלנו מתייחסים בחשדנות למחאות ולהפגנות. זה דור מאוד פסיבי מבחינה פוליטית, שחושש מהמערכת. בכל פעם שמתעורר גל מחאה, יש תחושות ממש לא טובות".
מוסיף איליה ספיצרוב: "אנחנו רוצים להעביר לציבור הרוסי מסרים בשפה שלו, לא לתת לאליטה הישראלית לחנך אותו, כי היא לא תצליח. צריך לדבר לאוכלוסייה הזו בשפת האם שלה, וזה משהו שחוגים נרחבים בחברה הישראלית לא מסוגלים לעשות".
אנחנו עשירים יותר, זכינו
הם מדברים לא מעט על אפליה, ממסדית ולא ממסדית, כלפי האוכלוסייה הרוסית. אחת הסוגיות הכואבות ביותר עבורם היא היהדות. "יש הרבה אנשים שמרגישים יהודים כי ככה הם גדלו, כי בברית המועצות אתה יהודי אם אחד ההורים שלך יהודי – ואילו כאן אתה לא מספיק יהודי, וזו נקודת שבר", אומרת טלינובסקי. "אתה מרגיש שבארץ הקודמת שלך היית מיעוט נרדף בגלל היהדות, ובארץ החדשה אתה עדיין מיעוט נרדף, אבל מסיבות הפוכות. הממסד הישראלי חייב לטפל בנושא הזה, לא להתעלם ממנו. רק כך הקהילה הרוסית תיקלט בצורה אמיתית וכנה".
"מי קובע מיהו יהודי?" שואל אדי ז'נסקר (32), בעל תואר שני בניהול ארגונים ללא כוונת רווח, שאחרי עלייתו מאוקראינה, בגיל שמונה, גדל בדימונה ובערד, וכיום הוא גר בבאר שבע. "אנחנו רוצים לפתוח את הגדרת הזהות היהודית. אולי יהודי הוא כל מי שמרגיש כזה? אנחנו פועלים גם כלפי הציבור וגם כלפי הקהילה שלנו כדי לפתוח מחדש את השאלה מי קובע ומגדיר את הזהות היהודית".
חברי הקבוצה אמנם נשמעים נחרצים, אבל מתברר שהם עוד לא החליטו סופית מיהו הציבור שאותו הם מייצגים. גם נשאלת השאלה אם הם מספיק מודעים לבעיות הקהילה כדי לייצג אותה בהצלחה. "עלתה השאלה אם אנחנו מספיק רוסים", אומרת העיתונאית ליזה רוזובסקי (34), ילידת מוסקבה וכיום תושבת גבעתיים. "הרגשנו שהתערינו בחברה הישראלית, הגענו למקום מרכזי, ואנחנו כבר לוקחים אחריות ומובילים בה, אז לא היה ברור לנו אם אנחנו יכולים לייצג אוכלוסייה שנמצאת בשוליים. בשלב מסוים אחד החברים בקבוצה אמר: 'אין דבר כזה, 'מספיק רוסי' או 'לא מספיק רוסי', כמו שאין 'יותר יהודי' או 'פחות יהודי'. אנחנו רוסים'. ככה נחתכה בשבילי הדילמה".
ואדים בלומין מסביר: "העניין המרכזי הוא להשמיע את הקול של צעירים שעלו בגיל צעיר, אבל אין להם צורך להחביא את הזהות הרוסית שלהם. להפך, אנחנו מרגישים שזכינו. אנחנו עשירים יותר. יש שלוש תרבויות שאנחנו מרגישים בהן נוח: התרבות הישראלית, היהודית והרוסית".
חג של כולם
אחת הפעולות הראשונות של הקבוצה הייתה בזירת הפייסבוק: הם פירסמו פוסט שהוקדש לנובי גוד, החג שנחגג בחבר המדינות מדי שנה ב-31 בדצמבר. "זה מכנה משותף חזק בין כולנו", אומר בלומין. "בפוסט הזה תיארנו את החג ואת מנהגיו, והוא קיבל חשיפה והד אדירים. היום יש כבר צברים שיודעים ש-31 בדצמבר הוא יום שבו יחידי סגולה זוכים להיות מוזמנים לבית רוסי".
לא רק החגים והמסורת מהווים מכנה משותף עבור דוברי הרוסית, אלא גם חוויית העלייה לארץ בשנות ה-90, שנחרתה אצל רבים מהילדים כטראומתית. "הייתה ציפייה מילדי המהגרים להיות מלח הארץ, שלא יישמר בהם שום דבר מחוויית ההגירה, אבל זה בולשיט", טוען בלומין. "כולנו חווינו את ההגירה ברמה כזו או אחרת. לחלקנו היא הייתה טראומתית יותר, ולחלקנו פחות".
איליה ספיצרוב: "אחרי שעשו לי ברית מילה, בגילשמונה,המוהלאמר: 'אתה איליה – מעכשיו תהיה אלי'. באותו רגע אימצתי את השם הזה.כל השנים היה לי פחד נוראי שיגלו שיש לי שם אחר, איליה"
אדי ז'נסקר: "אני למשל מרגיש שאני יותר ישראלי משאר חברי הקבוצה. לא רק בגלל המראה שלי: בתרבות ובמוזיקה שלי אני מרגיש ישראלי. ועדיין אני מחובר לתרבות הרוסית, למאכלים, לנובי גוד. אני גדלתי בדימונה, והיה לחץ עליי ועל החברים שלי לוותר על התרבות הרוסית ולהיות ישראלים. זה מה שעשינו. רק היום, כשהגענו לשלב שבו אנחנו מספיק חזקים ואמיצים, אנחנו יכולים להגיד בלי בעיה שאנחנו ישראלים, אבל גם דוברי רוסית. אנחנו מאמצים בחזרה את הרוסיות שזנחנו".
איליה ספיצרוב: "הלחץ להפוך לישראלי בא לידי ביטוי גם בעניין שינוי השם. לי זה קרה בגיל שמונה, אחרי שעשו לי ברית מילה – אירוע שגם פיזית הוא לא נעים. אני זוכר ששכבתי בחדר ההתאוששות, והמוהל עבר לידי ואמר: 'אתה איליה – מעכשיו תהיה אלי'. באותו רגע אימצתי את השם הזה, וגם ההורים שלי הקפידו לקרוא לי ככה בחברת אנשים. כל השנים היה לי פחד נוראי שיגלו שיש לי שם אחר, איליה. קשה להסביר את הפחד הזה לאדם שלא חווה הגירה. היום אני כבר לא פוחד".
"מבצע באבושקה"
התנועה לא רק משמיעה קול ומעלה שאלות לדיון, אלא גם מבצעת פעולות קונקרטיות כדי לחזק את השיח הדמוקרטי ואת האקטיביזם בציבור הרוסי ובחברה הישראלית בכלל. פעם אחת גם הצליחו לעשות כותרות: זה קרה אחרי שהרמטכ"ל בני גנץ נמנע מלהניח את דגל ישראל על קברו של חלל צה"ל יבגני טולוצ'קו ז"ל לקראת יום הזיכרון, משום שהחייל לא היה יהודי על פי ההלכה. אנשי הקבוצה הניחו את הדגל במקומו וקיבלו סיקור תקשורתי. "אמנם, לא יכולנו לשנות את החלטת הרמטכ"ל", אומר בלומין, "אבל יכולנו לבקש תגובה דרך התקשורת".
במהלך מבצע "צוק איתן" ערכו מבצע משלהם, "מבצע באבושקה" (על משקל "מבצע סבתא"), שבמסגרתו ארגנו יום נופש לתושבי הדרום, שרבים מהם ממוצא רוסי. מעבר לפעילות הציבורית, לכל חבר בקבוצה יש גם התמודדויות אישיות – בין השאר, סביב דור 2.
"יש לי חברה שפתחה עכשיו גן ילדים, והורים דוברי רוסית ביקשו שהיא תרשה לילדים לדבר רוסית ביניהם", מספרת לורה טלינובסקי. "יש ילדים בני שלוש, שמאז שהם נולדו, גידלה אותם הסבתא, שמדברת איתם רוסית. אם הם מגיעים לגן שבו אסור לדבר רוסית, הם פשוט שותקים עד שהם מסיימים את הגן. החוויות של ההגירה עוברות מדור לדור, וצריך לפתוח אותן ולדבר עליהן, לא להגיד שזה נחלת העבר".איליה ספיצרוב: "חוויות ההגירה האלה, גם אם הן קשות, הופכות בגיל מסוים לנכס. העובדה שאתה נמצא גם פה וגם שם מאפשרת לך פרספקטיבה יותר רחבה. הבן שלי, לדעתי, רק מרוויח מזה: בגיל שנה ותשעה חודשים הוא כבר יודע לספור בשתי שפות. איתי הוא מדבר רוסית, ועם אמא שלו עברית".
גם ליזה רוזובסקי מלמדת את בתה את השפה הרוסית. "היא בת ארבע, ועד עכשיו היא דיברה רק רוסית. קשה לי עם המחשבה שהילדה שלי תרגיש ששפת האם שלה היא שפה סוג ב'. רוסית היא השפה שלי, וחשוב לי שהיא תקרא בשפה הזו ותשאב את התרבות הרוסית עד כמה שאפשר. אני יודעת שזה עלול לפגוע בתחושת השייכות שלה לארץ. אני פועלת בקבוצה הזו כדי שהפגיעה לא תהיה גדולה מדי".
__________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- אלמנת הצוער שנספה באסון הכרמל מצאה אהבה חדשה
- הבלונדינית הסודית: עובדות שלא רציתם לדעת על מרילין מונרו
