משפחת שוגרמן - מאנגליה לרעננה
ההורים ג'ו (45) ופרי (45) שוגרמן וילדיהם טליה (16), נועה (14) וזכרי (11) עלו ארצה ב־1 ביולי:
"הגענו לכאן בתחילת המלחמה, והמצב שנקלענו אליו חיבר אותנו לישראל בצורה חזקה מאוד. אם בעבר צפינו מרחוק במה שמתרחש כאן, עכשיו היינו ממש חלק מזה", מספרים ג'ו ופרי שוגרמן בעיניים בורקות.
חוויתם גילויי אנטישמיות?
ג'ו: "כן. אני זוכרת שיום אחד כמה בנות רשמו על הלוח 'יהודי מלוכלך' ו'אנחנו שונאות את היהודים'. סיפרנו על כך למורה והן קיבלו עונש, אבל לא יותר מזה".
פרי: "בשנות ה־70 יכולת לראות בטלוויזיה קריקטורות של יהודים ואמירות גזעניות נגד שחורים. לא היה מה שנקרא היום פוליטיקלי קורקט ולא עשו מזה דרמה. מה שמלמד שתמיד הייתה אנטישמיות, רק שהיום, בגלל מדיניות ישראל בשטחים, יש גם תירוץ לכך".
ביקרתם בישראל בילדותכם?
ג'ו: "ביקרתי כאן לראשונה כשהייתי בת 12, ומהרגע הראשון אהבתי כל מה שראיתי. זה היה שונה ממה שהכרתי. הוריי הם ציונים, ועם השנים הם החליטו לקנות פה בית, כדי שיוכלו לתקוע יתד במדינת ישראל. הם קנו בית ברמת פולג כשהכל היה רק חול מסביב, ובאנו לבלות שם בכל חופש".
פרי: "אני באתי עם הוריי בגיל עשר, וגם אני זוכר את הביקור כחוויה נפלאה".
הם הכירו בגיל 17, דרכיהם נפרדו כשהלכו ללמוד באוניברסיטה, ולאחר כמה שנים חידשו את הקשר. בינואר 1996 נישאו בחתונה הראשונה שהתקיימה בבית הכנסת שיסד אביה של ג'ו. לאחר מכן עברו להתגורר בעיירה רדלט שליד לונדון.
חשבתם שיום אחד תגורו כאן?
ג'ו: "המשפחות שלנו חיות באנגליה ולא היה פשוט לקום ולעזוב הכל, אבל בכל פעם שהגענו לכאן לביקור, היינו בוכים כשהגיע הזמן לעזוב. הייתה לנו הרגשה שאנחנו נוסעים בכיוון ההפוך, שישראל היא הבית ולא אנגליה. תמיד הרגשנו שאנחנו משאירים מאחור את הלב והנשמה. וכששוב היינו באים לביקור, הרגשתי כאילו אני הולכת לפגוש את אהוב ליבי בשדה התעופה. היו לי ממש פרפרים בבטן".
השנים חלפו בעבודה ובגידול ילדים. פרי ייבא לאנגליה כלי בית ומתנות, בעיקר מהמזרח הרחוק ("אבל עבדתי גם עם חנויות בישראל"), וג'ו עבדה בבנק ואחר כך הייתה יועצת עצמאית לגיוס כספים בעבור ארגוני צדקה שונים. "היו לנו חיים נוחים, בית גדול ופרנסה טובה, אבל תמיד הרגשנו שמשהו חסר. ישראל הייתה כל הזמן באוויר", היא אומרת.
עם השנים נולדו להם שלושה ילדים: הבת הבכורה טליה, הבן נועה ("קראנו לו נוח, אבל באנגלית מבטאים את זה NOAH, כמו נועה. מה לעשות, לפני 14 שנה לא ידענו שנעשה עלייה") והבן הצעיר זכרי.
מתי החלטתם לעשות את הצעד הגדול?
ג'ו: "התחלנו לדבר ברצינות על עלייה ארצה בינואר 2013. חזרנו לאנגליה אחרי חופשה מוצלחת מאוד בישראל והרגשנו קשה מתמיד. הילדים היו בדיוק לקראת סיום הלימודים בבתי הספר שלהם, ואמרנו שאם אנחנו חושבים ברצינות על עלייה, זה הזמן".
פרי מספר כי גם מבחינת העבודה זה לא היה מסובך. כבר עשר שנים הוא עוסק בקואוצ'ינג, ולאחרונה פיתח יחד עם חבר תוכנית לאימון גופני בשם XTREMA, "שזה סוג של אימון קצר שבו שורפים הרבה קלוריות והוא מיועד לנשים ולגברים בכל הגילים. זה כבר נכנס חזק במכוני כושר, ועכשיו אפשר לעשות לימודי תעודה ב'ווינגייט' כדי להיות מאמן בשיטה הזו".
ומה עם העבודה של ג'ו?
"היא לא קשורה למשרד, כיוון שהיא יכולה לבצע את העבודה גם מרחוק. מבחינה זו היינו בתקופה גמישה מבחינת שנינו".
חלפו כמה חודשים, ובמאי השנה הם נפגשו עם נציגי ארגון "נפש בנפש", הפועל בשיתוף עם הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה, ושם דגש על הבאת עולים ממדינות המערב.
מאז הקמתו בשנת 2002 עלו באמצעותו 30 אלף עולים מארה"ב, קנדה ואנגליה. הארגון פועל לצמצום המכשולים הכלכליים, המקצועיים, הלוגיסטיים והחברתיים שעִמם מתמודדים העולים, ומסייע להם למצוא עבודה, דירה, ואפילו להוציא תעודת זהות ולהירשם לקופת חולים. "זה גוף מאוד מאורגן ומסודר", אומר פרי, "ידענו שאם אנחנו עולים ארצה, הם האנשים הראשונים שנפנה אליהם".
מה אמרו הילדים?
"הילדים היו שותפים כל הזמן, החשבנו מאוד את דעתם. בהתחלה כולם היו נרגשים, אבל כשהעלייה הפכה לעניין מוחשי, הם שינו קצת את דעתם. טליה ממש לא רצתה לשמוע על כך".
טליה: "היה לי קשה, לא רציתי לעזוב את החיים שלי באנגליה ואת החברים. אהבתי לבוא לחופשות בישראל, אבל לא חשבתי שנחיה כאן. בהתחלה הייתי אומללה מאוד. היום אני יודעת שאתרגל. אני בדרך להיות מאושרת".
מועד העלייה נקבע לקיץ 2014. "שברנו את הראש איפה נגור, ביררנו איפה יש בתי ספר טובים, ובסוף החלטנו על רעננה. שמענו שמערכת החינוך בעיר טובה מאוד, אבל הסיבה העיקרית לבחירה היא שזו עיר שיש בה הרבה אנגלוסקסים".
כמעט שלושה חודשים הם כאן. הבית שלהם ברעננה נראה כאילו גרו בו מאז ומתמיד, "כי היה חשוב לנו שהילדים ירגישו מייד בבית". שלושת הילדים כבר לומדים בבתי הספר, "טליה לומדת בתיכון 'אוסטרובסקי', נועה בבית ספר 'השרון', וזכרי לומד בבית הספר 'תל"י'".
הפרידה מהמקום שבו חייתם כל חייכם הייתה קשה?
"זה לא היה פשוט. לפנות את הבית מחפצים, לראות את הילדים נפרדים מהחברים שלהם, להרגיש שאנחנו אולי עוקרים אותם. אבל חיזקנו זה את זו, אמרנו שאנחנו הולכים לקראת התחלה חדשה. אנחנו לא מתכחשים לאתגרים שהדרך תזמן לנו, אנחנו יודעים שיהיה קשה יותר מבחינה כלכלית, שלא פשוט לילדים להתערות בחברה חדשה וללמוד שפה חדשה, ויש גם את הצבא שהילדים יצטרכו ללכת אליו, אבל כל הקשיים האלה מתגמדים מול החום האנושי שאנחנו מקבלים מכל עבר".
משפחת ספיבק - מארצות הברית למודיעין
ההורים בריאן (29) וזיסי (28) ספיבק והבנות אוריה (שנתיים וחצי) וליאל (תשעה חודשים) עלו ארצה ב־12 באוגוסט:
"בלילה הראשון שהגענו הייתה אזעקה. בהתחלה נורא נבהלתי, הלב דפק, אבל אז אמרתי לעצמי: 'תירגעי, את בבית שלך, יש כיפת ברזל, הצבא שומר עלייך', ובאמת הרגשתי מוגנת", מספרת זיסי ספיבק.
היא גדלה בבוסטון. בריאן גדל בניו ג'רזי. שניהם התחנכו בבתים דתיים, למדו בבתי ספר יהודיים, חגגו את החגים ושמעו המון על ישראל. בריאן הוא הבן הצעיר במשפחה בת שלושה ילדים. אביו רופא ואמו אחות.
"גדלתי בבית ציוני, וכבר בגיל צעיר נסעתי לחופשה בארץ". זיסי נולדה לאב ניצול שואה. "הוא היה תינוק במחנה ברגן בלזן. כל בני משפחתו נרצחו מלבד אמו". כשבגר עבר למונטריאול, ולימים התמנה לרב האוניברסיטה בבוסטון. אמה של זיסי הייתה עובדת סוציאלית.
"אני זוכרת ששאלתי אותם למה הם לא עולים לישראל, ואבא ענה שבבוסטון זקוקים לו כיהודי יותר מאשר בישראל. אמרתי לו שיום יבוא ואני אחיה כאן".
את בריאן הכירה בביקור בארץ. "שנה לפני שהלכנו לקולג' הגענו שנינו לביקור בישראל. כל אחד במסגרת שלו. חברים משותפים, שחשבו שאנחנו מתאימים, הכירו בינינו, אבל זה לא ממש הצליח וכל אחד פנה לדרכו. בריאן למד מינהל עסקים ושיווק ואני למדתי מינהל בתי מלון. מזל שהחברים שלנו התעקשו, ושלוש שנים אחרי כן נפגשנו שוב. התחלנו לצאת, ומהר מאוד התאהבנו. אחרי חודש החלטנו להתחתן".
וישר החלטתם לעלות ארצה?
"ממש לא. התברר לי שבריאן בכלל לא מוכן לשמוע על עלייה. בהתחלה התפשרתי. אמרתי שאולי לעולם לא אחיה בישראל, והוא מצדו אמר שאולי יבוא יום והוא דווקא יעשה זאת, אבל שישה חודשים אחרי החתונה נפל לי האסימון. ידעתי שאני אוהבת את בריאן, אבל הבנתי שלא אוכל לחיות בשום מקום אחר בעולם. בערב, כשהוא חזר הביתה, הוא מצא אותי יושבת ובוכה. היה לי ברור מראש שהוא ימשיך לסרב, וכבר חשבתי מה יקרה לזוגיות שלנו, אבל התשובה של בריאן הפתיעה אותי".
בריאן: "אמרתי לה: 'זיסי, אני אוהב אותך ויודע איפה הלב שלך נמצא. בשבילך אחיה בישראל'. סיכמנו שנגשים את החלום בתוך חמש שנים ובקיץ 2014 נעלה לישראל. כדי להבין מה מושך כל כך את זיסי ולקראת מה אני הולך, התחלתי להיפגש עם אנשים שכבר עשו עלייה, קראתי המון על הארץ, ומהר מאוד התאהבתי גם אני".
זיסי: "לפני שעלינו שאלתי אותו: 'בריאן, אם עכשיו הייתי מתחרטת ומוותרת על החלום, מה היית עושה?', ובריאן ענה שהוא היה משכנע אותי לעלות".
היה לכם הכל במקום שממנו באתם, מה משך אתכם כל כך?
בריאן: "נסעתי המון בעולם, ביקרתי בקהילות יהודיות, ועדיין, להיות יהודי ולחיות בישראל זה שילוב של גאווה וחיבור נפשי עמוק. זה המקום שבו אתה הכי מחובר לעצמך ולאנשים מסביב, וזו חוויה שאתה לא יכול לחוות בשום מקום אחר".
זיסי, שהיא שפית במקצועה, מקווה שתמצא כאן את יעודה. "בניו יורק עבדתי כשפית עצמאית באירועים פרטיים וזה גם מה שאני רוצה לעשות כאן". בריאן, שעבד בתחום השיווק והמכירות, מקווה להשתלב בישראל בענף ההיי טק. הם שכרו דירה במודיעין למרות שמעולם קודם לכן לא ביקרו בעיר, "כי שמענו עליה דברים טובים, וכשבריאן מצא את הדירה באינטרנט היא פשוט נראתה לנו. בחודש אוגוסט הכל כבר היה ארוז, ולמרות רוחות המלחמה ידענו שאנחנו לוקחים את הבנות לעתיד טוב יותר. כשנחתנו בישראל, שנינו עמדנו ובכינו מאושר. ידענו שעשינו את הדבר הנכון".
משפחת סרוסי - מצרפת לנתניה
ההורים תומר (35) וסנדרה (34) סרוסי והילדים לני (7), רומי (5), טרי (3) ונח משה (שנה) עלו ארצה ב־16 ביולי:
הוריו של תומר סרוסי עזבו את הארץ בשנת 1979 עם שלושת ילדיהם. "אמא הייתה אז בהיריון איתי, ולכן, למרות שנולדתי בפריז וגדלתי בה, תמיד היה לי חיבור לישראל", מספר תומר. "כל שנה ההורים היו אומרים 'בשנה הבאה נחזור', אבל החיים היו נוחים וטובים, ונשארנו". רעייתו, סנדרה, אפילו לא הרהרה בכך. "נולדתי בפריז, אני אוהבת מאוד את אורח החיים האירופי, ומעולם לא חשבתי לגור כאן".
"קשה להיות היום יהודי בצרפת. יש שם למעלה משבעה מיליון מוסלמים, ברחוב יש אווירה של אנטישמיות, והשלטון עוצם עיניים. בגלל גל האנטישמיות הוריי מכרו הכל ועברו לפני חמש שנים ללוס אנג'לס, ולמרות שאני אוהבת מאוד את פריז, ידעתי כבר זמן רב שיבוא יום וגם אנחנו נצטרך לקום וללכת".
איך נראו החיים כשהייתם ילדים? המציאות הייתה שונה?
תומר: "לגמרי. נכון שתמיד הייתה אנטישמיות, אבל זה הורגש הרבה פחות. קרה שאמרו לי 'יהודי מסריח', אבל גרנו בשכונה נעימה והשכנים תמיד כיבדו זה את זה. אבא שלי, שהוא חייט במקצועו, עבד יחד עם אמא בתחום הטקסטיל, ובסך הכל היו לנו חיים נוחים מאוד. כשסיימתי את התיכון הקמתי עם חבר עסק לפאנלים סולאריים, הצלחנו יפה והרווחנו הרבה כסף".
לפני 14 שנה הוא הכיר את סנדרה, שהייתה אז סטודנטית למינהל עסקים באוניברסיטת פריז. את החתונה ערכו בישראל, אבל לא חשבו שיחזרו כדי לגור כאן. "אני דווקא רציתי", אומר תומר, "רונן אחי הגדול עלה לישראל עשר שנים קודם לכן, התגעגעתי אליו והרגשתי שגם אני רוצה, אבל סנדרה פסלה את הרעיון על הסף".
למה?
"היא אמרה שהישראלים חוצפנים ושבפריז הכל יפה ואלגנטי יותר".
נקודת המפנה הראשונה התרחשה בשנת 2006, אז נחטף ונרצח צעיר יהודי, אילן חלימי, שהיה אחיה של חברה טובה. הרצח טלטל לא רק את משפחת סרוסי אלא את כל קהילת יהודי צרפת. שש שנים לאחר מכן, בשנת 2012, כשהרב יונתן סנדלר, שני בניו הקטנים ועוד ילדה נרצחו בכניסה לבית הספר היהודי בטולוז, הבינו בני משפחת סרוסי המורחבת כי הגיעה העת לעזוב את צרפת.
"אחותי חששה שיבוא יום ויקרה משהו רע גם לילדיה", מספר תומר. "היא עלתה ארצה ועברה לגור בנתניה, וזמן קצר אחריה עלתה גם אחותי השנייה עם שלושת ילדיה. הוריי החליטו לסגור את כל העסקים ולחזור גם הם, ונשארנו בפריז רק סנדרה ואני.
"צריך להבין, צרפת מלאה היום במוסלמים שמגיעים אליה מאלג'יריה, אפגניסטן, תוניס, עירק ומרוקו, והיום יש גם מוסלמים רבים שהגיעו מסוריה. לפי תפיסתם, כל היהודים הם אנשים עשירים. הם חושבים שאנחנו מנהלים את הבנקים בעולם. תוסיפי לזה את ההתנגדות למדיניות של ישראל בשטחים, ותקבלי הרבה מאוד שנאה.
"היהודים בצרפת חוששים היום לחבוש כיפה בציבור, לענוד שרשרת עם מגן דוד, לדבר עברית, ללכת לבית הכנסת, ללמוד בבית ספר יהודי. כולם מפחדים. יש שכונות שלמות בצרפת שגם המשטרה מפחדת להיכנס אליהן".
תומר מספר כי מרגע שבני משפחתו עלו ארצה רצה גם הוא לבוא בעקבותיהם, אבל סנדרה עדיין היססה. "היא התלבטה מאוד אם לבוא לכאן או לנסוע לגור ליד הוריה בארצות הברית".
אז מה שכנע אתכם?
"בפסח האחרון באנו לישראל לבקר את המשפחה. בסיום הביקור, בדרך לשדה התעופה, הבת שלנו התחילה לבכות. היא אמרה שהיא רוצה להישאר כאן עם סבא וסבתא ושהכי כיף לה בישראל. סנדרה ואני הסתכלנו זה בזו, ובפעם הראשונה היא אמרה לי: 'בסדר, נבוא לישראל'. אבל כמובן שהייתה לה רשימה של דרישות, ואני מיהרתי למלא אותן לפני שהיא תתחרט".
מה היא ביקשה?
"היא ביקשה שאמצא בתי ספר וגנים שיש בהם עוד ילדים שמדברים צרפתית, כדי שלילדים שלנו לא יהיה קשה עם השפה. היא גם אמרה: 'אם כבר באים לכאן, אני רוצה בית ליד הים'. פניתי לסוכנות היהודית, והם עזרו מאוד בכל מה שביקשנו. מצאתי בית ליד הים וגנים ובית ספר שיש בהם עוד ילדים צרפתים".
בימים אלו תומר מחפש עבודה בתחום האנרגיה הסולארית. "יש דברים שאני עדיין מתגעגע אליהם ולפעמים קשה לחיות במקום שאתה עוד לא מכיר, ועדיין, אני מאושר, זה הבית שלנו".
מי בא אלינו?
- כ־25,000 אלף עולים הגיעו ארצה מספטמבר 2013 ועד היום באמצעות הסוכנות היהודית וארגון "נפש בנפש".
- מהנתונים עולה כי כ־7,000 עולים הגיעו ממדינות מערב אירופה (5,258 מתוכם הגיעו מצרפת), 8,348 עולים באו ממדינות חבר העמים, ו־כ־4,000 עולים הגיעו מארצות הברית ומקנדה. שאר העולים הגיעו ארצה ממדינות מזרח אירופה, דרום אפריקה ומדינות מרכז ודרום אמריקה.
- מנהלת אגף העלייה בסוכנות היהודית, אריאל די פורטו, מציינת כי הנתונים מלמדים על גידול משמעותי בקרב העולים המגיעים מצרפת: "מדובר בגידול של 147% יחסית לשנה החולפת. צרפת מובילה במספרי העולים מכל המדינות, היא עברה גם את רוסיה ואוקראינה".
- מתברר כי 25% מהעולים מצרפת ניסו לעלות ארצה בשנות ה־60 וה־70, כרווקים. קליטתם לא צלחה אז, וכיום הם שבים לישראל כבעלי משפחות.
- עוד עולה מהנתונים שמציגים שני הארגונים כי מחצית מהעולים המגיעים ארצה הם משפחות צעירות, כ־60% מתוכן דתיות.
- למעלה מ־90% מהעולים נקלטים בהצלחה ונשארים בארץ.
- על אף המצב הביטחוני המתוח לא נרשם שום ביטול בטיסות. "המצב בארץ הדאיג רבים, אבל להפתעתנו מרבית העולים ביקשו להקדים את עלייתם ארצה. הם רצו להיות על הטיסה הראשונה שלנו, שיצאה בחודש יולי, מתוך תפיסה שהם מבקשים להוות חלק מישראל דווקא בימים קשים", מספר ארז חלפון, סגן יו"ר ארגון "נפש בנפש".
___________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- נכדתו של שמעון פרס יצרה קליפ בכיכובו ומגשימה חלום ילדות בעצמה
