היא עומדת מול נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, וממששת את פניו. בעוד רגע ייגשו לעסוק בנושא שלמענו ביקשה להיפגש איתו: עזרה לחיילים שהשתחררו מצבא ארצות הברית בתום מלחמת העולם השנייה. אצבעותיה קלילות, מרחפות. כשהוא מדבר, היא נוגעת בפיו ומחייכת אליו.
אייזנהאואר אינו הנשיא הראשון שבפניו היא נוגעת. כך עשתה גם עם הנשיא קלווין קוליג', שאיתו נפגשה כדי לדון בהגברת המודעות לצרכיהם של ילדים חירשים ובאיסוף כספים למען קרנות המטפלות בהם. היא נגעה גם בפניהם של תומס אדיסון, צ'רלי צ'פלין, פרנק סינטרה, מרק טוויין. האחרון אמר עליה שהיא אחת משני בני האדם המעניינים ביותר שנולדו במאה ה-19 (השני היה, לטעמו, נפוליאון).
היא בוגרת מכללת רדקליף וחייה מוקדשים לפעילות חברתית. היא הייתה בין מייסדי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות. היא פועלת למען שוויון זכויות אזרחי לנשים ונאבקת למען זכות ההפלה. היא פעילה למען נכים ומנסה לשכנע את השלטונות שלעתים תכופות מדי נכות נגרמת בשל עוני ותנאי עבודה מחפירים ופוגעניים. כדי לתמוך ב"איגוד פועלי התעשייה של העולם" שהוקם בארצות הברית (בשיאו, ב-1923, מנה 100 אלף איש, אך דוכא כחלק מהמדיניות האנטי-קומוניסטית של הממשל), סיירה ברחבי ארצות הברית ואספה תרומות. היא מרבה לנסוע בעולם. גם בישראל ביקרה, ב-1952: התארחה בכנסת והרצתה במקומות שונים. בניין אגודת החרשים נקרא על שמה.
היא הלן קלר, שכתבה 12 ספרים ומאמרים רבים. ג'ורג' ברנרד שואו העריץ את כתיבתה, ולא היה בכך יוצא דופן: ספרה הראשון, האוטוביוגרפי, "קורות חיי", שראה אור ב-1902, נמכר עד כה ב-167 מהדורות, וספרה "עושת הנפלאות" משמש עד היום בסיס להצגות ולסרטים.
אבודה ומחוסרת תקווה
63 שנים לפני פגישתה של קלר עם הנשיא אייזנהאואר, איש לא יכול היה לשער שזהו העתיד הצפוי לה. הילדה, שבגיל שנה וחצי איבדה את מאור עיניה ואת שמיעתה בעקבות מחלה קשה, הייתה מיואשת ואלימה. הפער בין תבונתה הטבעית ליכולתה להביע את עצמה ולהבין את העולם הסובב אותה הביא לכך שהייתה ילדה פרועה ואומללה. הוריה חסו עליה והניחו לה להשתולל בהתקפי זעם אלימים בכל פעם שהתסכול גבר עליה. "הייתי בדרגה נמוכה יותר מחיה", כתבה בדיעבד. "היא הייתה אבודה ומחוסרת תקווה", אמרו הוריה.
הנס בחייה התרחש כשמלאו לה שבע: אל הבית הגיעה מורה, שאותה כינתה לימים "עושת הנפלאות". אותה מורה, אן סאליבן, ליוותה אותה כל חייה אחרי ששינתה אותם לחלוטין (ראו קליפ למעלה). סאליבן הייתה בת 21, והעבודה עם קלר הייתה משרתה הראשונה. התפקיד שקיבלה על עצמה נראה בלתי אפשרי, אבל היא סירבה לוותר על תלמידתה וחיפשה דרך לתקשר עם ילדה קטנה, חירשת, אילמת ועיוורת.
פריצת הדרך חלה ביום שבו ציירה על כף ידה של קלר, בכתב סימנים, את המילה "מים", ובה בעת שמה את היד מתחת לברז והניחה לילדה לחוש בזרם. מהרגע שהבינה הילדה את הקשר שבין הסימנים למציאות, היא התחילה לכבוש את העולם. קלר תבעה, בהתלהבות שלא היה לה קץ, לדעת את שמות כל החפצים הסובבים אותה. אחר כך למדה לתקשר, להביע רגשות ומחשבות. למדה כתב ברייל. הרחיבה את הידע וההשכלה שלה וגיבשה את השקפת עולמה ההומניסטית, אוהבת האדם. משם, מהרגע ההוא ליד הברז, נבע כל השאר: האפשרות לבטא ולממש את כוחה, את כישרונותיה ואת תעצומות הנפש שלה ושל מורתה, ובזכות כל אלה, להשפיע על העולם, למרות נכותה ובגללה.
הלן קלר נגעה לא רק בפניהם של נשיאים, אלא גם בנפשותיהם של רבים אחרים. "יש דבר אחד גרוע יותר מלהיות עיוור: להיות אדם רואה, שאין לו חזון", אמרה, ובכך לימדה את כולנו שיעור.
