כשמנחם פרי מגיע בשבועות האחרונים לאולפני קול ישראל ברחוב הלני המלכה בירושלים, הוא רואה שם בעיקר אנשים בוכים. "המחזות קורעי לב", הוא אומר. "אנשים מדברים איתי, ותוך כדי דיבור פורצים בבכי. פעם היו מדברים שם על כדורגל, על בית"ר ירושלים; היום מדברים רק על מצבה של רשות השידור ועל מה שיהיה, ונחנקים מדמעות. דיברתי, לדוגמה, עם טכנאית שהיא בגיל של הילדים שלי, ויש לה ילדים, ויש לה גם משכנתה, והיא לא בטוחה שתהיה לה עבודה בגוף החדש, והיא שואלת: 'מה אני יכולה לעשות בגילי?'
"האווירה היא אווירת נכאים, וכואב לי לראות את זה, כי אני לא יכול שלא לזכור איך המקום הזה נראה בשנות ה-80 הנמרצות, בתקופה שבה כדי להשיג כיסא במזנון היית צריך להזמין מקום מראש. היום יש שם רק אנשים מבוגרים, כי בשנים האחרונות לא מקבלים כוח אדם צעיר, וכבר כמה שבועות שאין בכלל מזנון. היו ימים שלא היה תקציב אפילו לניקיון, והזבל הציף הכול, ואתה רואה מקום שגווע מול עיניך. המנהלים מסתובבים שם עם הראש באדמה, כי ברור להם שהם יהיו הראשונים שיעופו. העובדים לא יודעים מה יהיה איתם, כי מקומו של איש אינו מובטח. זה מקום שהיה פעם תוסס ומלא חיים, אבל במשך הזמן הוא דעך, ואין דבר מכאיב יותר מגסיסה איטית, שמסתיימת עכשיו כמעט במוות קליני".
פרי יודע לסמן בדיוק את המועד שבו החלה ההידרדרות. "אמצע שנות ה-90", הוא קובע, "זו הייתה התחלת הדעיכה של רשות השידור. ב-1993 הוקם והחל לפעול ערוץ 2, אבל הביטחון העצמי של החבר'ה בערוץ 1 היה עצום, והם מאוד זלזלו בערוץ החדש: 'מי יכול עלינו?' אחרי שנתיים התחילו לשדר גם תחנות הרדיו האזוריות, וגם אז היינו די שאננים. ואז הן התחילו לשדר, ופתאום צצו שם כוכבים חדשים. ככה, בהדרגה נוצרה הדעיכה האיטית שנמשכת עד היום".
הדעיכה הזו נבעה רק מהתחרות שקמה לשידור הציבורי? הלוא מבקרי הרשות מדברים גם על פוליטיזציה וניהול בלתי תקין. ראית תופעות כאלה כעובד הרשות?
"ודאי שראיתי. אני לא יכול להציג דוגמאות לפוליטיזציה, משום שעבדתי בעיקר ברשת ג', בזמן שהדברים האלה קרו בעיקר ברשת ב', אבל לא יכולתי שלא לשמוע על מינוי כזה ומינוי אחר של אדם, שמקושר בצורה כזו או אחרת. אבל זה גם היה מאוד טבעי. עניין הפוליטיזציה התחיל עוד בימי בן-גוריון, אבל מכיוון שהרשות היתה מונופול - היא התנהלה לא רע. אי אפשר היה לפגוע ברייטינג של ערוץ 1. הוא היה לבד על המסך. אנשים בכלל לא ידעו שיכולה להיות טלוויזיה יותר מרתקת, יותר מעניינת, יותר קצבית. רק כשקם המתחרה פתאום הבינו שאפשר לעשות טלוויזיה אחרת.
"גם ברמה הניהולית ראיתי דברים לא תקינים, מינויים בעייתיים. לא אכנס לשמות. בעשור האחרון ניסו לדחוף אותי להיות מנהל רשת ג' וסירבתי, כי ידעתי שברשות השידור אתה לא מנהל, אלא מנוהל, ואין לך צ'אנס לעשות מה שאתה חושב שנכון לעשות מבחינה מקצועית. אז ראיתי אחרים שקיבלו את תפקידי הניהול, ותמיד היו מעורבים שם גורמים לא ענייניים ולא מקצועיים. ראיתי את זה. כולם ראו את זה".
ומה עשיתם?
"קיטרנו זה לזה והמשכנו הלאה. מה יכולנו לעשות? פעם קיבלתי הצעה מגדעון לב-ארי לעבור לרדיו לב המדינה, והייתי קרוב לעשות את הצעד הזה, אבל בסוף החלטתי להישאר, כי חששתי מהיציבות הכלכלית של תחנות מקומיות. לא האמנתי שהן יצליחו לשרוד. אז נשארתי בקול ישראל, וראיתי מה קורה. אני זוכר, למשל, כמה נלחמתי כדי שנוכל לנגן מוזיקה מתוך מחשב. בחוץ עושים את זה כבר שנים, אבל אצלנו עדיין מנגנים מקומפקט דיסק שקופץ כל רגע".
רגע, למה לא מחשב?
"כי ועד הטכנאים אמר: 'ברגע שנאפשר לכם לנגן מתוך מחשב, תגידו שאתם לא צריכים טכנאי'. אמרתי: 'מה הקשר? זו הרי אבולוציה של מכשירים. אני הייתי פה כשהיה פטיפון, אחר כך החליף אותו קומפקט דיסק, ואת הקומפקט מחליף מחשב, אבל עדיין צריך טכנאי שישלוט בשידור'. לא עזר. לא נתנו למקום הזה להתפתח, הכול צעד במקום, הציוד הפך מיושן מאוד, והניהול - נו, אתה יודע שרשת ג' פועלת כמעט שנתיים ללא מנהל? אתה יודע שגם בקול המוזיקה אין מנהל? חבל שאני זוכה לראות את הימים האלה. זה מכאיב לי. אני רק שמח שבדצמבר האחרון פרשתי לגמלאות ויש לי פנסיה. אוי ואבוי אם הייתי היום בן 50. יש לי מזל".
השידור המרגש ביותר
מנחם פרי, אייקון רדיופוני ישראלי נצחי, כבר בן 67. הוא נולד במחנה עקורים בגרמניה, ובנערותו בלוד חלם להיות לוכד נאצים ולנקום באנשים שרצחו את בני משפחתו. כעבור עשרות שנים סגר מעגל – וזה קרה לו בנסיבות לא צפויות, באולפן הרדיו, בשידור שאותו הוא מתאר כמרגש ביותר שהיה לו אי פעם.
"שידרתי ברשת א' תוכנית שנקראה 'אנו באנו - ישראלים מספרים, עלייה וקליטה'. באחת התוכניות האלה התארח מרואיין ניצול שואה, שסיפר את קורות חייו. פתאום הוא אומר: 'הגענו לבלז'יץ'. אני נדרכתי. בלז'יץ הייתה העיירה של הוריי בפולין. ואז הוא המשיך: 'ושם היה אדם אחד בשם פייקס'. הייתי המום. ההורים שלי סיפרו לי המון סיפורי זוועה על האיש הזה, וכשהייתי ילד, הייתה לי רשימה של נאצים שאני צריך לחסל, ובראשה עמד לא היטלר ולא אייכמן אלא האיש הזה, פייקס, שהיה אחראי לרצח של רוב בני משפחתי. ופתאום אותו אדם מזכיר את השם הזה, שעד אז שמעתי אותו רק מהוריי. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מישהו אחר אומר את השם הזה.
"התרגשתי בצורה בלתי רגילה. ביקשתי מהעורכת שתביא לי כוס מים, ואמרתי למרואיין: 'תגיד, יש לך מושג מה קרה לפייקס?' והוא אמר: 'ודאי', וכך, דרכו, נודע לי שחלום הילדות שלי לנקום את רצח המשפחה היה מיותר, כי לקראת סוף המלחמה פייקס ההוא עבד במחנה אחר, ושם האסירים היהודים תלו אותו. כשהמרואיין סיפר את זה, הייתי כל כך המום, שלא יכולתי לדבר במשך שתי דקות. סימנתי לו עם הידיים שימשיך לדבר, כי אני לא יכולתי. הייתי נסער, כי הגעתי לנקודה שהכתיבה לי את חיי יותר מכל דבר אחר, ודווקא ברדיו".
לא חלם להיות קריין
לרדיו הגיע במקרה. "ב-71' השתחררתי מחיל האוויר ועליתי לירושלים, ללמוד משפטים. מכיוון שבצבא עסקתי באלקטרוניקה, התעניינתי איפה אני יכול לעבוד בתחום הזה בירושלים. אמרו לי: 'ברדיו'. שאלתי: 'איפה הרדיו?' אמרו: 'בהלני המלכה'. הלכתי להלני המלכה, הבאתי תעודות, התחלתי לעבוד כטכנאי, וכבר ביום הראשון אמרו לי: 'עם קול כמו שלך אתה יכול קריין'. החלטתי לנסות, למרות שבכלל לא חלמתי להיות קריין".
לא קראת "יזכור" בטקסים בבית הספר?
"מעולם לא. אבל בצבא הפכו לאותי לכרוז, ובכל פעם שהייתה הודעה חשובה מהמפקד, אני הייתי קורא אותה".
הוא התקבל לקורס הקריינים של קול ישראל, "שהיה אז יוקרתי ממש כמו קורס טיס", ועבר אותו בהצלחה, שלא כמו חברו לקורס, דויד גרוסמן, שהודח רגע לפני הסוף משום שהמנהלים החליטו ש"הקול שלו לא מספיק רדיופוני". פרי החל לעבוד כקריין והיה לאחד הקולות הבולטים בקול ישראל, בעיקר ברשת ג', שאותה ליווה מימי הקמתה. להיטי התחנה בשנות ה-70 וה-80 - "שוקו חם", "יום יום ים", "30 בצל", "רק בימי חול" – פרי היה בכולם. במקביל, הגיש במשך 14 שנה את "מקום בצמרת", המצעד העברי, שבזכותו קנה לו עמדה גם בזירת הבידור הישראלית, מול אמנים רבים והגורמים שניהלו אותם. המלחמה בין עפרה חזה לירדנה ארזי, לדוגמה, עברה באולפן שלו, שכן אחד הקרבות היה סביב כתר 'זמרת השנה' במצעד השנתי ("שתיהן היו נהדרות בעיניי, הייתי מהמתלבטים"). הוא גם זוכר טלפון שקיבל פעם מרוני בראון, מנכ"ל חברת התקליטים הליקון - "והוא אומר לי: 'תראה פרי, יש זמרת שאני מוכרח שתראיין אותה, ואתה לא תתחרט'. אמרתי לו: 'אם אתה אומר, יאללה, תביא'. והיא הגיעה באיזשהו בוקר, והוא אמר: 'תכיר, זאת ריטה'. זה היה הראיון הראשון שלה ברדיו, והיא הייתה מאוד נרגשת, ועד היום היא זוכרת לי את זה.
"אני גם זוכר שהגיע אליי ילד בן 16 משדרות, חוצפן כזה, אבל עם המון חן, ואמר: 'היי, קוראים לי קובי, ואני אהיה דני סנדרסון. הנה תקליט שדרים שלי. אני רוצה שתשמיע אותו ושתראיין אותי'. זה היה קובי אוז, וזה היה הראיון הראשון שלו אי פעם".
למרות כל הכוח והפופולריות שלכם, גלי צה"ל נחשבה לתחנה מוערכת יותר. איך התייחסת למתחרים מיפו?
"תמיד סיקרן אותי לדעת מה קורה שם, וגם היום אני מאזין להם המון. הזמן שלי עדיין נחלק בין גלי צה"ל לרשת ב'. בגלי צה"ל חיפשתי כישרונות צעירים. מאחר שהייתי מנהל של קורסי קריינים, תמיד חיכיתי שיגיע אלינו משם כוכב בסדר גודל של אברי גלעד או ארז טל, אבל הם נשארו שם. אהבתי אצלם את העובדה שהם לא התעקשו כמו אצלנו על הר' הגרונית הזו. אנחנו היינו שמרנים, והשמרנות הזאת נשארה עד היום. אני זוכר שכשאילנה דיין התחילה לשדר, אצלנו אמרו: 'אבל אין לה קול רדיופוני!'. אני אמרתי: 'תעזבו את השטויות האלה עם הקול הרדיופוני – האשה גאונה'".
דומינגז? שמעתי משהו
בשיחה פרטית מנחם פרי נשמע בדיוק כמו בתוכניות שלו: אותו קול רך, אותה ר', אותן פאוזות בין מילים ובין הברות שמוסיפות לדבריו דרמטיות וחגיגיות. גם העברית שלו תקנית ומשובחת: כשהחליקה לו מהפה, לא ברור איך, המילה "אשכרה" – זה נשמע מוזר.
"אף פעם לא הייתי מעורב במשהו שערורייתי", הוא אומר, לאו דווקא בגאווה. "סביב שמירה אימבר היו כל מיני שערוריות עם אמירות שהיא השמיעה; לי לא היה משהו שדיברו עליו. הייתה לי פעם פאשלה בקול המוזיקה, שניגנתי יצירה במהירות 45 במקום 33, אבל איש לא הרגיש ולא היה שום טלפון ממאזינים. 42 שנה ומעולם לא הייתה לי פאשלה שכולם דיברו עליה, ולכן אולי אני קצת משעמם, כי לא היו לי דברים יוצאי דופן, והעיתונות אוהבת דברים יוצאי דופן".
מי הוא איש הרדיו הטוב ביותר בישראל כיום, בעיניך?
"תלוי בז'אנר. דידי הררי הוא הטוב ביותר בז'אנר שהוא עושה. אברי גלעד עושה את הרדיו הכי מרתק לקבוצת גיל רחבה מאוד, שכוללת גם אותי, כי אני גם מקשיב בקשב רב. אני משתדל לא לפספס את התוכניות של יצחק נוי, שעושה בכל שבת סקירה של העיתונות העולמית. בזמנו ממש הערצתי את דורי בן זאב, שעשה בגלי צה"ל דברים שאנחנו רק יכולנו לחלום עליהם. הוא היה כל כך יצירתי. ייתכן שיש בתחנות האזוריות אנשים שעושים רדיו משגע, אבל אני לא מגיע אליהם. יש שם כל מיני צמדים שאני קורא עליהם בעיתון - דומינגז, כל מיני כאלה - אבל אני לא שומע, כי אני כאן בירושלים, ולא נחשף אליהם".
בביתו בירושלים הוא מתחזק אולפן רדיו קטן, שבו הוא מבצע הקלטות פרטיות לגופים שונים. הוא גם מנחה אירועים, ממשיך לעבוד בקול ישראל כפרילנסר ומגיש את התוכנית "ציוניוני הדרך" ברשת ג' (פעם בשבועיים), הפינה "רגע של עברית" ברשת ב' ועוד תוכניות ברשת מורשת.
"בזמן האחרון, מכיוון שכל כך לא נעים להיות שם, אני מגיע, משדר ומייד הולך הביתה", הוא אומר. "אבל גם עכשיו, כשאני נכנס לאולפן ומתיישב מול המיקרופון, אני מרגיש שהגשמתי את ייעודי. זה מקצוע שנהניתי ממנו לאורך כל השנים. זה הדבר הכי יפה שקרה לי בחיים. אשתי נורית ושלושת ילדיי יודעים שעשיתי את זה מתוך אהבה טהורה: הייתי קם בבוקר ומחכה להגיע לעבודה. מהבחינה הזאת, זו זכות גדולה. גם לילדים שלי אני אומר כל הזמן: 'הלוואי שתהיה לכם עבודה שתאהבו אותה. תעזבו כסף. מה שחשוב שזה שתאהבו אותה, ושתהיה לכם תשוקה לעבודה כפי שהייתה לי לאורך השנים'".
איך יפעל תאגיד השידור שיחליף את הרשות, להערכתך?
"אתה שואל אם אני אופטימי? לא כל כך".
_________________________________________________________________________________________________________
עוד באנשים:
- מחברת הבלדה "החיטה צומחת שוב" שוברת שתיקה של 40 שנה
