נורה אפרון, תסריטאית, במאית, סופרת ועיתונאית יהודיה אמריקאית, ילידת 1941. נפטרה מלוקמיה ביוני 2012.
הם שוכבים חבוקים במיטתם. הוא לוחש לה שיר מאולתר, שאת מילותיו ציטטה לימים ברומן שכתבה: "אני שר לך פֶּטוּנְיָה, אני שר שיר אהבה...". היא בהיריון עם ילדם השני, והוא מוסיף: "אני שר לך, אם כי גדלת מאז ששרתי לך לאחרונה...". כמה היא מוגנת. כמה מאושרת ואהובה.
היא נשואה לאיש חזק ומקושר: קרל ברנשטיין עיתונאי הוושינגטון , שביחד עם חברו, בוב וודוורד, הפיל את הנשיא ניקסון, בשיאה של פרשת ווטרגייט. שמה נורה אפרון, על שם נורה מהמחזה הפמיניסטי של איבסן, "בית הבובות". הוריה היו תסריטאים הוליוודיים מצליחים, והיא עיתונאית, ובעלת טור שנונה ונחשבת.
בכל לילה נורה מחליטה לכתוב לעצמה את המילים המשתנות של שיר הפֶּטוּנְיָה, ובכל בוקר היא שוכחת לעשות זאת. עד שפתאום אין בכך עוד צורך: כל האושר מתנפץ, כשהיא מגלה יום אחד הקדשה חשודה בספר ילדים שקיבל בעלה במתנה. היא מסרבת להתאפק, מטלפנת מייד אל הפסיכולוג שלו, ושולפת את בעלה משיחה טיפולית. היא תכננה לומר איך תסלח לו (היא בהיריון, בחודש השביעי!), אבל כשהוא מודה מיד ומסביר עד כמה הוא מאוהב באחרת, היא לוקחת את הילד וטסה לניו יורק, אל אביה.
בעלה הראשון, שבגד בה עם חברת ילדות שלה, נהג ללכת כמה פעמים בשבוע "כדי לחפש לעצמו גרביים", ושב תמיד בידיים ריקות. עכשיו הבינה פתאום מה פשר ביקוריו התכופים להפליא של בעלה השני אצל רופא השיניים. (כשהיא עצמה נפגשה בבית מלון לסטוץ חד-פעמי עם גבר, אמרה לבעלה שהיא יוצאת להתראיין בתוכנית בוקר. "ידעתי," הסבירה בדיעבד, "שלא יעלה בדעתו להדליק את הטלוויזיה").
אז מה אפשר לעשות עם גבר שתירוציו כל כך לא יצירתיים? היא שואלת, ומשיבה מיד: לעזוב אותו.
החיים הם סרט
פיבי, אמה של נורה, לימדה אותה שהחיים הם חומר גלם לסרטים: את אומללותה כאישה צעירה שנאלצה לחיות בדירת שני חדרים, ביחד עם נורה, בתה בת השלוש, בעלה ומשפחתו, הפכה פיבי לקומדיה המצליחה: "Three is a Family"
("שלושה הם משפחה") אבל כשבעלה בגד בה לא כתבה על כך, אלא התמכרה לאלכוהול, שהוביל בסופו של דבר גם למותה ממחלת כבד בגיל 57.
נורה אפרון, לעומתה, סחטה את הלימון עד תומו והפכה אותו ללימונדה: היא כתבה רומן מפתח שנון ומשעשע, "צרבת", שבו תיארה את ברנשטיין כרודף נשים, ואחר כך גם עיבדה אותו לסרט קולנוע בכיכובם של מריל סטריפ וג'ק ניקולסון. הרומן היה קרוב כל כך למציאות, עד שבעלה הנוטש איים בתביעה משפטית. לימים אמרה אפרון: "אם בעלך בוגד בך עם מלצרית, תשיגי את מריל סטריפ לגלם אותך. זה ישפר לך מאוד את ההרגשה".
אחרי "צרבת" כתבה אפרון ואף ביימה כמה סרטים שוברי קופות: כ"שהארי פגש את סאלי", "נדודי שינה בסיאטל", "יש לך הודעה", והייתה מועמדת שלוש פעמים לפרס האוסקר. היא פרסמה כמה ספרי מאמרים ורשימות, ביניהם "אני שונאת את הצוואר שלי" ו"אני לא זוכרת כלום", שראו אור בעברית. נישאה שוב, וחיה עם בעלה השלישי עד מותה ביוני, לפני שנתיים. לבני משפחתה, שני בניה, בעלה ושלוש אחיותיה, כולן סופרות מצליחות, הורישה 15 מיליון דולר.
הסצנה הכה-מדוברת מתוך 'כשהארי פגש את סאלי': "אני אקח את מה שהיא הזמינה"
לפני כמה שנים ביקשה ממני מישהי להשאיל לה ספר קריאה. נתתי לה את "צרבת". זכרתי את הקטעים המשעשעים בהם מתאפיין הרומן. לדוגמה: איך חושפים נסיך יהודי? כשבעלך מתייעץ אתך: "איפה החמאה?", כאילו הוא נזקק לתבונתך המופלגת, או כשהוא שואל: "מה לדעתך הולך עם זה?" ומצביע על הטוסט המונח בצלחתו. מאז ומתמיד חשבתי, הסבירה אפרון, שאת המושג "נסיכה יהודייה" (המפונקת והקפריזית) המציא נסיך יהודי, שאשתו סירבה לגשת למקרר ולהביא לו חמאה.
כשהחזירה לי אותה אישה את הספר, נזפה בי במרירות: "איך יכולת לתת דווקא לי את הספר הזה?". יכולתי לצטט באוזניה את נורה אפרון שאמרה: "כשאת מחליקה על קליפת בננה ונופלת, צוחקים ממך. אבל כשאת מספרת לאנשים שהחלקת על קליפת בננה ונפלת – הצחוק נעשה שלך", אבל שתקתי. ידעתי: מי שאינה מסוגלת לעזוב את בעלה ההולל והבוגדני לא תבין שהיא יכולה לקחת לעצמה את הצחוק לידיים.
