סיפורי בגדים: יורם כרמי יצר מופע בהשראת אמו

"אמי בתיה ואני היינו תמיד דומים מאוד. היא הייתה אישה חריפה, דעתנית, ביקורתית, לא מתפשרת, אמנית עם חוש אסתטי מצוין ורגישויות נפלאות. היא ואבי השקיעו בי הרבה מאוד. למדתי פסנתר קלאסי, וגדלתי בבית עם אווירה של תרבות ואמנות.

"רגע לפני שהתחלתי תואר שני, החלטתי לצאת מהארון ולהגשים את החלום להיות רקדן. בגיל חמש למדתי בלט אצל רינה שינפלד, אבל באחד השיעורים ברחתי הביתה אחרי שהבנות לעגו לי, ויותר לא שבתי לשם. פגישה מקרית עם רינה הובילה לסגירת מעגל, ובגיל 24 הבנתי שזה חזק ממני - אני רקדן.

"רק בשנת ‭,2004‬ כשהעליתי את המופע 'בונקר' חל שינוי. ביקשתי מאמא עזרה בהכנת התפאורה, והיא תפרה, פיסלה וציירה, הלכה לדרום העיר, דיברה עם התופרים, הגוזרים, החייטים ובעלי המלאכה השונים, וחגגה איתי את תהליך היצירה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיה לנו מכנה משותף. אמא הייתה סוף סוף חלק מהעולם שלי. בערב הפתיחה הזמנתי אותה ואת אבא, וכמובן שכולנו היינו נרגשים.

"אלא שהשמחה לא נמשכה זמן רב. כבר באותו לילה אמא התלוננה שהבטן כואבת לה, והבשורה הקשה לא איחרה לבוא: הרופאים אבחנו סרטן בשחלות. מאותו רגע, הייתי צמוד אליה. הייתי מעורב בטיפולים והשתדלתי לעזור לה בלי לעשות לעצמי שום הנחות.

במהלך אותה תקופה היו לנו שיחות רבות. באחת מהן ניסיתי לדבר איתה על הימים הקשים שהיו לנו. היא אמרה רק 'אני יודעת שעשינו ‭,'טעות‬ אבל זה הספיק לי. הרגשתי שכואב לה על הזמן שפוספס, ויותר לא דיברנו על כך.

"אחרי התמודדות של שנה וחצי, אמא נפטרה. לפני מותה היא ביקשה ממני לדאוג שתהיה לה הלוויה חילונית עם ארון, ושיגידו קדיש בעברית, לא בארמית כמקובל. הבאנו להלוויה רמקולים, והשמענו שירים של חוה אלברשטיין שהיא כל כך אהבה.

"בימי השבעה נשארתי בבית עם אבא, מוקף ריחות וזיכרונות. יום אחד, תוך כדי סידורים וניקיונות, גיליתי באחת המגירות קופסה שבה אמא שמרה את כל הפריטים מההופעות שלי, תוכניות, כתבות בעיתונים ומזכרות.

"אחרי כן החלטתי להסתכל גם בארון הבגדים שלה. פתחתי, ומיד הציף אותי הריח של אמא. מצאתי בארון בגדים מכל מיני אירועים, תחפושות שתפרה לנו כשהיינו ילדים קטנים, נעליים, צעיפים ותכשיטים שאמא עיצבה בעצמה. כל מגירה בארון, כל מדף, פתחו אצלי זיכרון נוסף. הרי כל בגד שאדם משאיר אחריו מקפל בתוכו זמן ומוזיקה וריח וצורת גוף, ולכל בגד יש סיפור משלו.

"חברותיה הטובות של אמא הביאו לי בגדים שהיא תפרה להן, וכך הצטברו אצלי 600 פריטי לבוש והתעורר פתאום הדחף ליצור מהם משהו, לגרום להם לחיות מחדש. חצי שנה לאחר מותה של אמא נולד המופע 'נשל',‬ שכל התפאורה שלו היו בגדיה, ששבו לחיים על גופות הרקדנים. הפסקול נלקח ממוזיקה שהיא אהבה, הרקדנים היו קבורים מתחת לערימת הבגדים שלה, ובכל פעם הם הגיחו אל הבמה עם בגד אחר ונתנו לו חיים מחודשים.

"באמצע המופע נתתי קטע סולו עם שמלה ארוכה, וכשהחזקתי באחד משרווליה שוב הייתי לרגע הילד הקטן של אמא. בסיום המופע היו על הבמה בגדים שנתלו על קולב באורך 15 מטרים. "זה היה מופע מרגש במיוחד לכל החברים והקרובים של אמא, כי הם הכירו באופן אישי את הבגדים שלה ואת כל הזיכרונות, אבל אחרי עשרים הצגות גנזתי אותו.

"למרות הצלחתו, לא העליתי אותו יותר. הוא שירת את המטרה. מבחינתי, אמא לא מתה אף פעם. היא חיה דרך המופע, האסתטיקה, האמנות, המוזיקה, ההומור, ובכל פעם שעליתי על הבמה הרגשתי שאני 'מדבר' אותה. הפכתי את אמא שלי ליצירת מחול יפהפייה".

השורה התחתונה:

"כל אדם מתאבל באופן אחר, וכל דרך היא לגיטימית. אמא נפטרה בגיל ‭,68‬ ותמיד הרגשתי שהיה בה משהו שלא מומש, שעוד היה צריך לחגוג ולחיות ולהספיק. היא חסרה לי בשמחות ובהצלחות, ודווקא עכשיו, כשהדרך ברורה, היא לא נמצאת כדי לראות את זה. הבגדים שלה, שרקדו אותה על הבמה, הפכו אותה לבת אלים, לנצח".

__________________________________________________________________________________________________________

ומה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל- 03-6386951

או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

__________________________________________________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור:

• רכבת הבהלות: בועז מעוז הציל חיים ולמד לחיות
• ד"ר עליזה פלורנטל מחפשת אזרח זר שהצילה ממוות
• למה הסופר רם אורן נתפס עם המכנסיים למטה?