"אני כל החיים מחפש משהו. כילד חיפשתי באופן לא מודע. עם הזמן, כמתבגר, אני מחפש בצורה יותר מודעת. היו הרבה תחנות בחיפוש הזה: חברים, מוזיקה, אשתי, טיפול פסיכולוגי. בכל תקופה יש מישהו שמשפיע עליי במיוחד. ההורים שלי היו דמויות מרכזיות; אחר כך הכרתי את מיכה שטרית, שאיתו הקמתי את הלהקה; אחר כך היו הנשים שהובילו אותי לסימה. והאחרון, שמסכם את כל ההתרחשויות, הוא מיכאל לייטמן. במקרה או שלא במקרה, גם הוא יליד בלארוס. במקרה או שלא במקרה, הוא נולד קילומטרים ספורים מהעיר שבה נולדתי.
"הכרנו לפני כעשר שנים, בתקופה מאוד קשה. אבא שלי גסס מסרטן, ואני, במקום להרפות ולנוח, לקחתי על עצמי עוד משימות ופתחתי מסעדה. זה סוג של התמודדות: כשיש לך צרות, אתה אומר באופן לא מודע 'עכשיו אני אעמיס על עצמי עוד דברים בשביל לא להתמודד איתן'. באותה תקופה, אם מישהו היה מדבר איתי על קבלה, הייתי אומר שהוא הזוי, אבל בגלל המצב הנפשי החלש והמחלה של אבא הסכמתי לפגוש בחור שבא אלי למסעדה. קוראים לו נסי, שם עם משמעות, והוא אמר: 'יש משהו מיוחד שאני רוצה לספר לך'. בכל תקופה אחרת הייתי אומר לו: 'עזוב אותי', אבל הפעם הייתי מספיק חלש בשביל להסכים. והוא ישב, פתח איזה ספר וקרא לי כמה דברים. ואז הוא אמר: 'תבוא בלילה, יש משהו מאוד מיוחד'. אמרתי: 'מה בלילה? בטח רוצים לחטוף אותי'. נראה לי לא הגיוני.
"היה לי רצון למצוא משהו לנשמה"
"בסוף מצאתי אומץ ונסעתי בשלוש בלילה לפתח תקווה. באתי וראיתי 300 גברים יושבים צמוד אחד לשני ולומדים, ומי שמלמד זה מיכאל לייטמן. הוא הרב שלנו. הרגשתי שמדברים עליי, שהכול בעצם מכוון לסיפור החיים שלי, לחיפוש האינסופי הזה ולרצון למצוא משהו לנשמה, משהו טוב.
"זה לא דברים חיצוניים. זה לא חוטים אדומים ומים קדושים. זה מטפל בכל רגש שיש לנו כבני אדם, בעיקר בתקופה המבולבלת הזאת. לי זה נותן תשובות על הכול – על זוגיות, על פוליטיקה, על ממשלה. בשבילי זה לא דת אלא טכנולוגיית חיים. זה יותר קרוב לפסיכולוגיה, אבל בקבלה קיים גם איזשהו כוח עליון מעבר למטפל עצמו. נקרא לזה טבע.
"מיכאל עצמו רחוק לגמרי מהדמות המוכרת של הקבליסט: הוא שירת בחיל האוויר, אחר כך היה רופא שיניים והיו לו מרפאות, היה לו כסף, היה לו הכול, אבל גם הוא כנראה לא הרגיש טוב עם כל מיני תכונות וחיפש תשובות. יום אחד הוא תפס קריזה, מכר את כל המרפאות והלך ללמוד קבלה.
"קיבלתי על האלבום הזה תגובות מאוד חזקות". ארקדי דוכין ו"חדר משלי"
"הקבלה גם עזרה להתמודד עם ירושה שקיבלתי מאבא שלי. כשהוא נפטר בגיל 72 הוא השאיר לי מסר עצוב של בן אדם שמת בהיותו לא מאמין בבני אדם, לא סומך עליהם, כי בשואה, בתקופת המלחמה, הוא ננטש על ידי ההורים שלו בגיל תשע. הוא הצליח להעביר לי את החשדנות הזאת, וכל יום אני מנסה להתמודד עם אותה מחלה גדולה. כל יום אני שואל איך אני יוצא מעצמי, איך אני מאמין לך, מאמין לאשתי, מאמין לילדים, מאמין לעולם. בקבלה קיבלתי את התשובות.
"לא יודע אם אני יכול להיות מגדלור של מישהו אחר. רק על עצמי לספר לא ידעתי. אבל אני יודע שלשירים שלי יש כוח ושהם השפיעו על אנשים. היה לי פעם אלבום מאוד אישי שנקרא "חדר משלי", וקיבלתי עליו תגובות חזקות. אנשים כתבו לי: "בזכותך לא קפצתי". ברמה המקצועית אני כל הזמן נותן הזדמנויות לחבר'ה צעירים, אבל זה נורא תלוי גם בהם. רוב האנשים נמצאים בלופ של עצמם, ובעידן שלנו זה רק הולך ומחמיר. עם מיכה עבדתי שבע שנים לפני שהוצאנו אלבום ראשון. הלכנו דרך. חקרנו. אני עוד לא מצאתי מישהו צעיר בתקופה האחרונה שרוצה באמת ללכת דרך. רובם רוצים ישר להצליח".
