אפריל 2000. כיתה י"ב. בית ספר חרדי בתנאי פנימייה.
התכנסות לשיעור שלא מן המניין לקראת חופשת הפסח.
המחנכת: המורה שולה. אשה עייפה מדי בת 36 שמתלבשת כמו בת 200, ולא בקטע האריסטוקרטי של התקופה. פאה עשויה שיער סינטטי עם מעט אבק גירים, גרביוני ניילון אפורות, ולא בקטע ההיפסטרי של האופנה, נכנסת לכיתה ללמד אותנו דבר או שניים על החיים, ולא בקטע הנורמטיבי של המילה.
ואולי כן.
"בנות", היא פונה אל 36 המתבגרות העולצות מולה. "אני רוצה שנדבר היום על נושא חשוב מאוד". בדרמטיות היא נוטלת גיר אדום ומסתובבת ללוח לכתוב. גופה אדיר הממדים שהתעוות לחלוטין בשל לידות תכופות, מסתיר לחלוטין את הלוח. רק ידה העבה וישבנה העצום מתנועעים מולנו.
"דמייני את המורה בלי תחתונים", אני כותבת בחופזה על מחברת נביא ודוחפת את המחברת לחברה היושבת לידי.
היא קוראת ופרצופה מתעוות בגועל. "אידיוטית" היא כותבת לי ומדגישה בשלושה סימני קריאה.
המורה מסתובבת ומתיישבת. על הלוח כתובה המילה "צניעות". "בנות", שואלת המחנכת, "אתן יודעות למה אנחנו צריכות להקפיד על לבוש צנוע?"
טורים נוספים של רסל:
אוף! שונאת את שיעורי המוסר האלה. באנחה קלה אני משחררת את יתרונות הפרעת הקשב שלי ומתעופפת למקום אחר, שיש בו ים וארטיק לימון בעוד התשובות מתעופפות בכיתה.
"כי ככה אלוהים אמר".
"כי זה מכובד להיות צנועה".
המורה לא טורחת לרשום את התשובות. היא רוצה להגיע לפואנטה. "כל זה נכון", היא אומרת. "אבל הסיבה האמיתית להלכות הצניעות שלנו היא לא עבורנו. היא בשביל הגברים".
הפתיחות הזו של המורה הזניקה אותי מחוף הים הדמיוני בחזרה לכיתה ולמחברת נביא.
"מה היא אמרה"?, אני משרבטת במחברת. "שאנחנו צריכות להתלבש צנוע בשביל הגברים". כותבת חברתי ומוסיפה: "תשאלי מה זאת אומרת". אני מניפה אצבע."המורה", אני שואלת אותה, "מה זאת אומרת להתלבש צנוע בשביל הגברים?".
מבטה העייף של המורה הבריק בניצוץ של אחת שיודעת. "אני שמחה ששאלת", היא מפרגנת לתעוזה שלי. "בנות, לגברים יש יצר הרע מאוד מאוד חזק. הם לא אשמים בזה, אבל הניסיון שאלוהים נתן להם הוא הרבה יותר קשה מהניסיון שלנו. לכן, קיבלנו על עצמנו לעזור לגברים להתגבר על היצר שלהם ולהתלבש בצניעות. עכשיו, כשאתן יוצאות לחופשת הפסח וקונות בגדים לקיץ, אני מבקשת שתפעילו שיקול דעת בוגר בבחירת הבגדים".
אז נשלף צילום של תקנון הצניעות והמורה מבקשת לקרוא אותו בקול לרענון וכמובן, לחתום, ובעוד אנו מעמיסות את עצמנו על האוטובוסים היא מוסיפה כי בגדים שלא יעמדו בתקן יוחרמו ולא יוחזרו. חבל.
מרץ 2011. תל אביב, יום שבת ארבע בבוקר.
דירת שותפים. סלון. תכולה אקלקטית.
השותף ואני מעשנים את הסיגריה שאחרי המסיבה.
"היה מגניב", הוא אומר. "אחלה מוזיקה, אחלה אנרגיות". "היה בסדר", אני אומרת. "רק בסדר?", הוא שואל. "כן", אני עונה..
"טוב", הוא מכיר את הנוהל, "תחסכי את כל התהליך ופשוט תספרי לי מה קרה".
"נמאס לי", אני סחה אליו ופוצעת טבעות עשן באצבע משוחה בלק. "נמאס לי שכל ערס זב חוטם חושב שזה לגיטימי ללטף לי ת'תחת. ואם חייכתי אל מישהו ורקדתי מולו זה נותן לו רשות ואפילו הזמנה לגעת בי. נמאס לי".
"את לא יכולה להגיד שנמאס לך ולהתלבש ככה, עם כל הציצי בחוץ".
"סליחה"?!?!, אני פוערת מולו מבט ופה. "מה זאת אומרת?".
"תראי איך את מתלבשת. מה את חושבת, שזה לא ברור שאת רוצה שיגעו בך?".
"אתה נורמלי?", אני תוהה בפניו ולעצמי. "אני אוהבת להתלבש סקסי כי אני אוהבת את עצמי סקסית. איך הצלחת לדחוף את המגדר שלך לשיקול שלי איך להתלבש?".
"נו באמת", כך הגבר הישראלי הממוצע שחולק איתי פיסת נדל"ן תלאביבית. "אל תעשי את עצמך תמימה. את מתלבשת חשוף וקצר כי את רוצה לקבל יחס לשני היתרונות הבולטים שלך, אז אל תתלונני. אם זה לא בא לך בטוב, תכסי את עצמך".
לאיזה מקום לא שפוי נפלתי? אני תוהה. קודם כל, הציצים שלי ארוזים יפה ומוקפד בחזייה יקרה, חבל שהוא ככה מזלזל במיטב התוצרת של פמינה. וכן, אני אוהבת להתלבש ככה, ואני גם אוהבת לבחור את האנשים שאני רוצה שיגעו בי. ואפילו אם אלך ערומה, למה זה מתיר לגבר לגעת בי או לזרוק הערות סקסיטיות?
"למה?", הוא מתפרץ למחשבות שלי וזורק לי את התשובה המוחצת והעניינית. "ככה! את כנראה באמת חיה לך באיזה כוכב. ככה הדברים עובדים. נכון שזה לא נעים לך ולא כיף לך לשמוע או להבין, אבל זה ככה".
התרשמתי עמוקות מהתשובה האינטליגנטית שלו והשארתי אותו בסלון להרהר בחיוך אידיוטי על פיסות עור נשיות. "לעזאזל", חשבתי תוך שאני בוחנת את השמלה היפה והסקסית שלי. "כנראה שהמורה שולה באמת ידעה דבר או שניים על החיים".
