הזמן והשכל, כשהם פועלים במשותף, זה מתכון בטוח להניח למשקעים לשקוע ולדרבן צמיחה אישית.
אז עברתי את משבר השנים הראשונות מאז שחזרתי בשאלה, והמאבק על החופש שכלל התמודדות יומיומית, הפך לעובדה ברורה ומוגמרת והלב התפנה לעסוק בדברים אחרים: השלמת לימודים, מחשבות על בניית העתיד וגם, ואולי בעיקר, רקימת קשרים חבריים וזוגיים עם החברה אליה בחרתי להשתייך.
הרקע שלי והמעבר שלי בין העולמות מעניינים מאוד את החילוני המצוי. עובדה. אחרת, אני מניחה, לא הייתי מקבלת את הטור הזה.
אלא שהשאלות הצפויות הופכות למטרידות, ולא תמיד מתחשק לי לשתף. לפעמיים, תאמינו או לא, סתם בא לי לדבר על ספר טוב, הצגה גרועה או ניתוח מערכות יחסים. לא תמיד אני מתה לספר לכם שפעם הייתי חרדית. וכך, כשהשאלות הללו מתחילות לרחף, דייטים עם פוטנציאל לא רע בכלל הופכים לכאלה שאני מתה לסיים.
חכה רקע
אי אפשר להסתיר את הרקע, זה תמיד יצוץ.
"איפה שירתת בצבא?", הוא שואל.
"לא שירתתי", אני עונה.
"למה?", הוא מחזיר.
"אני פציפיסטית".
"באמת?!"
"לא, הייתי חרדית".
זהו, נחשפתי, מעיין השאלות מתחיל לנבוע, ואי אפשר לעצור אותו.
פעמים רבות הייתי מממשת את האפשרות היצירתית ומשטה בחילוניסט צמא הידע, בעיקר לשם השעשוע וההצלה שלי מעוד טחינה של סיפור המעבר והמשברים.
לבסוף כמובן, הייתי מבהירה לו שילדה בת 12 לא הולכת למקווה כחלק מטקס בת המצווה, שילדים חרדים לא מדברים ביניהם ארמית, שהשידוך לא נעשה בכפייה וחור בסדין עשוי לקרות אצלו במיטה כשנלך אליו ונעשן את הג'וינט שאחרי.
לבסוף גם זה נמאס, ותשובתי הפכו ללקוניות.
להלן תמצית שיחה קלאסית מהעת החדשה, כאשר בסוגריים יופיעו ענני מחשבותיי אחרי שפסלתי את האפשרות לזרימה. אני לא אוהבת תחקירנים נלהבים
"מה? היית חרדית?".
"כן, תודה". (פוצחת במשימה הקשה מכל בבית קפה: יצירת קשר עין עם המלצרית. אני רוצה לבקש חשבון).
"ממש חרדית?".
"כן, תודה". (אהיה פיירית, זה לא הולך להמשיך לדייט נוסף, אתעקש איתו שנתחלק בחשבון).
"איך המשפחה קיבלה את זה?".
"הם התרגלו, תודה". (איזה סוג של תשובה ציפית לקבל? שההורים ליוו אותי בחגיגות לחנות דיזל הקרובה להצטיידות במלתחה חדשה? שאחי הגדול, באקט של אחריות, קנה לי את הקונדום הראשון?).
"נשאר לך משהו משם?".
"לא, תודה". (האמת שנשאר בי הרבה. ערכים, תמימות בריאה, תאוות הקריאה, קשר מופלא ומיוחד עם העשירייה שגדלתי איתה. אבל אני לא במוד של לפתח איתך את זה. לא כרגע. בשביל זה יש לי בלוג. איפה המלצרית, דאם איט)
"ממש כלום? את לא שומרת אפילו כיפור?".
"לא , תודה" (זה שאתה מגדיר עצמך חילוני ושומר כיפור, זה דבר שאתה צריך לפתור עם עצמך. לפי התורה, שמירת יום כיפור היא מצווה לא פחות חשובה מהדלקת אש בשבת או אי אכילת פרי עורלה, שלגבי הסבר לזה פנו לויקיפדיה, רק עזבו אותי, באמא שלכם. אם אינך מאמין בסמכות התורה לקביעת סגנון חייך, למה נטפלת דווקא לצום הזה? לא יותר נחמד והגיוני להיצמד לאיסור של שאילה בידעוני ולהפסיק עם מדורי האסטרולוגיה המטופשים?)
"אז לא בא לך לדבר על זה, הא?".
"לא. תודה." (אולי בעצם שפטתי אותו מוקדם מדי, מדובר ממש בגאון חברתי ורגיש. או שלא. המלצרית הפכה להודינית. אין ברירה אלא ליצור הפסקת דייט יזומה)
"שומע?", אני אומרת לו, "מתחיל להיות טיפה מאוחר, ואני חייבת את שמונה שעות השינה שלי. שנזמין חשבון?"
וזהו. עוד ערב אבוד.
עזרא ראשונה
הדרך ללב שלי עוברת בחיפוש אחר הדומה וחיפוש נפש תאומה.
גם לחילוניסט המושבע ביותר היו משברי זהות וחיפוש עצמי. גם הוא לא ממש מבין את חוקי המשחק ובודק גבולות. בני האדם אינם שונים כל כך.
בקשר חברי או זוגי העבר תמיד יצוץ. אחרי הכל, החומר ממנו אנו מורכבים הוא תוצר של האירועים שעברנו והפרשנות שנתנו להם. אתה תתוודע לרקע ולעבר בקצב שלי, בחלקים שאבחר לחשוף, בסיטואציות שאראה לנכון.
אל תתנפל עליי בשאלות, אל תראה בי יצור מכוכב אחר.
העבר אין, הווה כהרף עין העתיד עדין.
מאיפה אני יודעת? האבן-עזרא אמר את זה.
בוא נדבר הווה, אחר כך אספר לך על הקשר שלי עם אמירותיו של האבן-עזרא. מבטיחה.
>> מה קרה בפעם הראשונה שרסל נפגשה עם בחור לבד בחדר? לטור הקודם של רסל הרץ
