הסדק איתך

לפני שמגלים את הטרמיטים המכרסמים את הבניין עד לקריסתו המוחלטת, אפשר לזהות סימנים המעידים על חורבן קרב. סדק קטן בקיר הולך ומתפתל. אצלי מי שהרחיב את הסדק, לא בידיעתו ובוודאי שלא מרצונו, היה דוד.

דוד הוא בחור גבוה ורזה, בעל מראה סביר פלוס באופן יחסי ליושבי בית המדרש. בלי הפאות והכיפה הייתי מלהקת אותו לקישוט פרסומת לחנות רהיטים במקומון או כניצב בסרט של קוזשווילי. אבל, כאמור, יש את העניין הזה של הפאות והכיפה.

יריית הפתיחה של היחסים שלנו התחילו בצורה מעט מרושעת מצידי.

היו אלו ימים של שכרון מוחלט. מי שלא יצא לחופש אחרי חמש שנים בפנימייה חרדית לא יבין. רציתי לפצות על כל השטויות שלא עשיתי עד גיל 17. לעבוד על אנשים בטלפון הייתה שטות אחת שלא עשיתי. אז תלשתי פתק ממודעת רחוב שבו גרתי ובה היה כתוב שדוד מארגן קבוצה לרכישת ש"ס חתנים במחיר הזול ביותר, ולפרטים טלפנו.

אז טלפנתי.

יד כלה על ההדק

עשר דקות בערך תעתעתי בו בסיפור מרגש על היותי כלה טרייה שהוריי אינם יכולים לממן את סדרת הספרים היקרה. "אם החתן שלי לא יקבל את הנדוניה המקובלת, הוא יבטל את השידוך. אתה יכול בבקשה להשיג לי סדרה בחינם? נו, בבקשה, הרבה נרשמו למבצע שלך, תארגן לי סט אחד חינם, זו ממש מצווה".

אני רציתי תשובות.

השיחה שלנו התארכה לחמש שעות. המוטיב המרכזי היה שהמסורת חשובה יותר מהמצוות בפועל בגלל שהיא זו ששמרה על העם היהודי בגלותו ובצרותיו. העדריות, אמר דוד, היא חובה כדי לשמר את הקיים וכבר ראינו מה קרה לעם שלנו כשהוא התחיל לפזול לצדדים.

''שוב לא הורדת שערות ברגליים? מה יהיה הסוף איתך, תגיד לי?!'' (צילום: שאטרסטוק)

כאן המקום לציין שחלק מהחרדים טוענים שהשואה הייתה עונש לעם היהודי בגלל תנועת ההשכלה, בגלל הציונות ובגלל אי הקפדה על שמירת המצוות. "האלוהים שאתה מאמין בו הוא אכזר במיוחד", אני אומרת לו. מכל הניסיונות הדתיים להסברת השואה, הטיעון הזה הוא זה שמציק לי ביותר. אמנם הייתי ממש בתחילתו של תהליך החקירה האישי שלי, אבל גם אחרי כל מה שדוד אמר, כבר אז הייתי בטוחה שהוא מדבר מבורות וממש כמוני, תוצר של אותה שטיפת מוח מאסיבית.

כמו תמיד בוויכוחים מסוג הזה הוא הגיע לשורת המחץ המרגיזה: "את לא יותר חכמה מהרב קנייבסקי". ניסיתי להסביר לו שאם כל העולם היה סומך על הגאונות או הגדולה של הקודמים לו לא היינו יכולים לשוחח בטלפון או לנסוע באוטובוס.

ואז קבענו להיפגש ולשוחח.

שם מחשוף לפיו

הוא היה בטוח שבפגישה פנים אל פנים הוא יצליח לשכנע אותי שיש לי מזל ענק שנולדתי בצד הנכון של היהדות. לא מדובר בדבר של מה בכך. הוא חרדי בשחור-לבן, בביגוד ובקונטרסטיות של שיער וצבע גוף. אני כבר פחות חרדית, אבל עדין לבושה כחרדית ושבויה בתפיסה הרואה בגבר שאינו בעלי יצור מסוכן שאינו ראוי לשיחה.

אבל, כאמור, הייתי שובבה ומופרעת. קבענו שהוא יבוא אליי לדירה.

כשדוד הגיע הוא נישק את המזוזה ארוכות, כאילו כדי לשאוב ממנה איזה כוח רוחני. ישבנו משני צידי השולחן הרחב. הוא הקפיד להשאיר את הדלת מעט פתוחה שלא תתעורר בו מחשבת חטא, ואני השתעשעתי ממבוכתו.

תוכן השיחה לא השתנה. ניסתי להעביר לו מהמחשבות שכל כך מעסיקות אותי, שהאידיאולוגיה או צורת החיים החרדית היא הסילוף העצוב ביותר של היהדות, שלא תוכננה להיות מעיקה ומלאת איסורים וייסורים. שאפשר ורצוי לדבר עם אלוהים באופן חופשי, בלי צורך במתווכים מטעם עצמם, שאין סיבה שאבטל את עצמי ואת היכולת שהוקנתה לי על ידי אותו אל לחשיבה עצמאית בפני אלו המכונים "גדולי הדור". שלחיות ככה זה לחיות ריק, במעגליות חסרת חן וחיות. שאיזה מין חיים אלו?

המשחק הסמוי נמשך. הדיבור הפך לרוטינה לעוסה החוזרת על אותם טיעונים, אבל על השולחן התרחשה מלחמת יצרים. אני מניחה כף יד אחת ומותחת אותה לכיוונו, ליישר את המפה, הוא מניח את שלו כדי לייצב את המלחייה. איכשהו אנחנו גולשים לענייניי הקמת משפחה.

"אני לא אעשה את זה עד שאמצא לי דרך שאחיה איתה בשלום", אני אומרת לו. "אני לא אחנך את הילדים שלי לאגדות ואשכנע אותם שזו האמת בגלל שסבא שלי חשב שזו האמת". אני אומרת לו את זה לאט, כי הרגל שלי מפלסת לה דרך לרגל שלו.

כנראה שהגזמתי. הוא קם סמוק כולו ואמר לי שאני ממש בדרך לכפירה אמיתית ואם מה שאני רוצה זה להיות חילונית זכותי, אבל שזו הטעות של החיים שלי. ביציאתו מהדירה הוא לא התעכב על המזוזה. פשוט נס על נפשו.

למחרת חיכה לי מכתב בו הוא חזר על טיעוניו הנדושים והלעוסים וביקש שננתק את הקשר כי הוא רוצה להתחזק.