למה בכלל ילדים אוהבים להתחפש?

1. מה התפקיד של התחפושת בעבור הילדים?

(או: לשם מה מסע הייסורים בין בדים מגרדים וספריי שלא יורד?)

"התחפושת נותנת לילדים, וגם לנו, המבוגרים, אפשרות להיות לרגע לא כמו מי שאנחנו", אומרת אביטל יעקבי, פסיכולוגית התפתחותית. "היא מאפשרת לנו להרגיש לרגע שיש לנו תכונות של האחר מאיתנו – דוגמה מלך, לוחם או רקדנית, חיה או אפילו סתם בן המין השני.

"התחפושת מספקת את הרצון להיות מדי פעם מישהו אחר: לבישת התחפושת עוזרת לנו להיכנס לדמות, ממש 'להיכנס לנעליים' שלה, כמו שעושה שחקן בתיאטרון. הבגדים של הדמות עוזרים לנו להבין ולהרגיש אותה. כשילד מתחפש לגיבור תרבות שלו, כמו דורה או בוב הבנאי, הוא ממש לובש את הדמות, מטמיע אותה בתוכו".

"לתחפושת יש כמה תפקידים – החל בהסתרה של מי אני באמת וכלה במימוש פנטזיות", מוסיפה הדר קוגל, יועצת משפחתית ומנוחה בכירה במכון אדלר. "בין השאר, היא מאפשרת לבטא יצרים חבויים: כשילד מתחפש למפלצת הוא יכול לבטא תוקפנות; כשילדה מתחפשת למלכה היא יכולה לבטא את הקנאה במלכת הגן, ואת הצורך בשליטה. ילד שמנופף בחרב בגן הוא ילד אלים; אבל ילד שמתחפש לסמוראי שמנופף בחרב זה כבר לגיטימי".

2. מאיזה גיל ילדים אוהבים להתחפש?

(או: מאיזה גיל לא מדובר רק ברצון שלנו, ההורים, לראות אותם מחופשים לאפרוח?)

"מגיל שנתיים וחצי-שלוש ילדים נהנים מתחפושות", עונה יעקבי. "נכון שעוד לפני כן ילדים מתחילים לשחק בכאילו – למשל, מחזיקים בננה ליד האוזן ואומרים 'הלו' – אבל מדובר ב'כאילו' קונקרטי. היכולת להתחפש, להבין שהם עצמם 'כאילו' משהו אחר, ולמרות זאת הם לא באמת משתנים, היא כבר יכולת קוגניטיבית מורכבת יותר.

"הרצון להתחפש דורש הבנה של זהות, שמתחת לגיל שלוש הילד עדיין לא בנה. לכן מתחת לגיל שנתיים וחצי-שלוש התחפושת בשביל הילד היא סתם פריט לבוש, ולרוב זה יהיה מטרד בשבילו".

קוגל נותנת סימנים לגיל הרלוונטי: "כשילדים מתחילים לשחק במשחקי תפקידים ובמשחקי דמיון ('נגיד אני אהיה הלוחם ואתה תהיה הסוס') ולהמציא חברים דמיוניים, סימן שכושר ההפשטה שלהם התפתח דיו כדי להבין מהי תחפושת וליהנות ממנה. עוד סימן טוב הוא פחדים ממפלצות – שגם הוא מראה על התפתחות הדמיון וכושר ההפשטה".

3. ואם הילד לא רוצה להתחפש?

(סליחה? את מי נצלם? ומה נגיד לשכנים? ולהיכן נוליך את חרפתנו בגן?)

"במיוחד בגילאים צעירים סירוב להתחפש הוא טבעי ונפוץ", אומרת יעקבי. "יש ילדים שזה מפחיד אותם, אחרים רגישים לבדים הלא נעימים של התחפושות, ויש כאלה שבאופן כללי כל מה שזר ושונה מלחיץ אותם.

"לכן חשוב לעשות הכנה לקראת פורים, להכניס לאווירה עוד לפני החג, להתחיל באלמנטים פחות משמעותיים, כמו איפור או תסרוקת. יש ילדים שזה יעזור להם להתרגל לתחפושת המלאה. ואם לא? מוטב לעזוב, ובטח לא להכריח".

ואם הילד כבר לא קטן (אבל עוד לא מתבגר) ובכל זאת מסרב להתחפש? "יש ילדים שעקרונית מעדיפים לא להתחפש", אומרת קוגל. "לא נוח להם לטשטש את הזהות שלהם אפילו ליום אחד. אלא בדרך כלל הילדים היותר מיוחדים, שלא נוטים להצטרף לזרם הכללי; יותר מופנמים , ביישנים, אינדיבידואליסטים. הם נבוכים בקלות, והתחפושת נתפשת בעיניהם כפדיחה. גם אותם אין שום צורך להכריח".

4. ומתי נמאס להם להתחפש?

(ואנחנו סוף סוף משוחררים ממסע החיפושים אחרי התחפושת האולטימטיבית?)

"זה לגמרי תלוי אישיות", אומרת קוגל. "נכון שבגיל ההתבגרות – בערך בגיל 12-13 – יש ילדים שכחלק מהמרד שלהם בטקסים שמוכתבים מבחוץ גם יסרבו להתחפש, ויכול להיות שזה ייראה להם תינוקי וילדותי. אבל יש ילדים שימשיכו ליהנות מהתחפושת בכל גיל.

"כולנו הרי מכירים מבוגרים שממשיכים להתחפש בכל פורים: אלה ששומרים על משהו ילדותי בתוכם לאורך כל הדרך; אלה שמוכנים להשתמש בכל תירוץ כדי לצאת מהשגרה, לפנטז, לגוון את החיים, ולא אכפת להם להיראות מגוחכים".

יעקבי: "התחפושת מבטאת אובדן שליטה ויש בה סכנה שיחשבו שאתה מגוחך – ולכן מתבגרים לא פעם מפסיקים להתחפש. אבל באמת יש כאלה שפחות מוטרדים מזה, ומוכנים להשתטות, להשתחרר ולאבד שליטה כילדים, כמתבגרים וכמבוגרים – גם במחיר הגיחוך".

5. ואם הם רוצים להתחפש לבני המין השני?

(ולמה דווקא עם פאה בלונדינית לעזאזל?)

רגע, אבל למה כשכל החברות של הילדה מתחפשות לנסיכות היא רוצה להתחפש לטבח או לשוטר? ולמה הילד מתעקש להתחפש לתינוקת? ואיך זה שהמתבגר רוצה להתחפש – מכל הדברים בעולם – דווקא לבחורה? זה אומר משהו על הזהות המינית שלהם?

"אם זה קורה רק פעם בשנה, בפורים, סביר להניח שמדובר בסקרנות טבעית איך זה להיות בן המין השני", עונה יעקבי. "בדרך כלל נראה פחות תחפושות כאלה בגיל הרך, שאז הזהות המגדרית רק נבנית. דווקא בגיל בית הספר היסודי, שבו מודחקת המשיכה לבני המין השני, קורה יותר שילדים מתחפשים ככה. החקירה של המין השני (שלא קורית בשגרה, כי הבנות 'שונאות' את הבנים ולהפך) מתאפשרת דרך התחפושת.

"גם בגיל ההתבגרות אפשר לראות לא מעט תחפושות שקשורות לזהות מינית, משום שזה השלב שבו גיבוש הזהות הוא עניין מרכזי. בעיקר אצל בנים שמתחפשים לבנות, אלא לא יהיו סתם בנות, אלא דמות שהנשיות שלה זועקת. זו פחות בדיקה של זהות מינית, ויותר חקירה של המין ההפוך".

6. הילדים רוצים להתחפש לדמויות שליליות. מה זה אומר עליהם?

(אולי עשינו משהו לא טוב בחינוך שלהם?)

"פורים הוא הזדמנות להיות מישהו אחר, ולבטא את הפחדים ואת המאווים שלנו", אומרת יעקבי. "לפעמים דווקא ילדים שמפחדים מכל מיני דברים (אלימות, חיות גדולות, מפלצות) מנצלים את התחפושת כדי להתמודד עם הפחד: להיות זה שמפחיד ולא זה שמפחד.

"בנוסף, התחפושת של ה'רע' נותנת הזדמנות להחצין דחפים פחות מקובלים, כמו דחפי תוקפנות ואלימות. התחפושת היא ביטוי מעודן של הצורך".

ומה עם כל המתבגרות שמתחפשות בצורה פרובוקטיבית?

קוגל: "מדובר באותה תופעה: באמצעות התחפושת הן יכולות להחצין את החלקים המיניים שלהן, שאין להן אפשרות לבטא בחיי היום יום בלי לספוג ביקורת".

7. ואם הם חייבים להתחפש למשהו נורא מיוחד?

(למשל: "זוג זקנים", "מקלחת משותפת" או "כביש רב נתיבים"?)

מילא, שיתחפש לבחורה. אבל למה המתבגר מתעקש להתחפש דווקא למכונת כביסה או לשבר הסורי אפריקאי, ומי בדיוק הוא חושב שיתפור לו את תחפושת ההפיכה במדינות ערב?

"יש ילדים יותר אינדיבידואליסטים, שחשוב להם להתחפש למשהו מיוחד", אומרת קוגל. "לעתים אלה אותם ילדים שבכלל לא רוצים להתחפש. אני קוראת להם 'ילדים עם תנאים מיוחדים': הם אלה שיציגו להורים אתגרים ולא יהיו מרוצים כי התחפושת בפרט ובחיים בכלל הם חייבים שיהיה 'בדיוק'".

8. האם בחירת התחפושת קשורה לגיל?

(כלומר, זה מקרי שבכל גן יש 17 גיבורי על ותשע נסיכות?)

ובכן, מתברר שכן: אם נשים לב, נגלה שבגיל הגן הבנות מתחפשות לנסיכות, רקדניות ופיות, והבנים לגיבורים, ובגילאי בית הספר מתחילים לחפש רעיונות קצת יותר מקוריים.

יעקבי: "בגיל הרך יש פחות חשיבות למקוריות, ויש יותר משקל לחלק של היצר – לפנטזיות, לפחדים, ליצרים, וגם לבניית הזהות המגדרית ('אני בת, ולכן אני מתחפשת לנסיכה בשמלה ורודה'). לכן בגיל הזה ילדים מושפעים מאוד מאגדות, סיפורים ותוכניות טלוויזיה, שמאופיינים בחלוקה דיכוטומית בין טוב ורע, נשי וגברי.

"אחרי שהילד מגבש זהות בגיל הרך, מגיע גיל בית ספר, שבו הוא רוצה להפגין את הזהות שנבנתה. לכן בגיל ההתבגרות יש יותר משקל למקוריות, לרצון למשוך תשומת לב (ויחד עם זה המתבגר צריך להיזהר לא לגלוש לעודף מקוריות וביזאריות).

"לגיל ההתבגרות שייכת גם הנטייה של נערים להתחפש ככה שלא יזהו אותם; למחוק את הזהות הקבועה להם לגמרי. לעתים דווקא ילדים ביישנים ומופנמים מתחפשים ככה: האנונימיות וההסתרה מעניקות להם כוח ותחושת שחרור".

9. עד כמה מותר להורה להתערב בבחירת התחפושת?

(כלומר, מותר לקבוע שלא קונים תחפושת של פושע, של חדרנית סקסית, או סתם כזו שעולה המון, גם אם היא יפהפייה?)

קוגל: "לכל הורה יש קווים אדומים משלו, ולגיטימי שהם יהיו שונים מבית לבית. הגבולות קשורים לראיית עולם ולערכים: יש הורה שלא יסכים שהילד יתחפש לדמות אלימה, ואחר – שלא יסכים להוציא הון על בגד ליום אחד, גם אם מדובר בתחפושת.

"עם זאת, חשוב לדבר, להסביר ולנמק את הקווים האדומים. לא להסתפק בהכתבה מלמעלה, אלא לומר: 'אני לא מרשה לך כי בעיני זה לא מכובד' או 'כי זה פוגע בי' או 'כי לפי השקפת העולם שלנו זה לא ראוי'. חשוב לנהל דיאלוג ולמצוא יחד חלופות – לא לחשפנית אבל כן לפרחה, לא לקנות במאתיים שקל אבל לקנות אביזרים ולהרכיב יחד תחפושת".

10. ולסיום: מה עשו התחפושות הקנויות לילדים שלנו?

(כמה מילים על תרבות, קונפורמיות וקוצר זמן)

כשאנחנו היינו ילדים, כמעט אף אחד לא קנה תחפושות: מקסימום אביזרים. ההורים (כלומר, האימהות והסבתות) ישבו ותפרו, או לפחות אלתרו תחפושת ממיני חפצים משונים שהיו בבית. וכן, גם אנחנו פנטזנו, דמיינו, גזרנו, צבענו וחיברנו. ופורים היה חג מדהים כל כך.

ומה קורה היום לילדים? האם העובדה שתחת כל עץ רענן נמכרות תחפושות מעוצבות פוגמת בחג, או בהם עצמם? ביכולת לדמיין, ליצור, להיות שונה ומיוחד?

"פעם פורים היה הזדמנות להורים וילדים ליצירה משותפת, והיה ערך רב לייחודיות", אומרת יעקבי. "היום מדובר בדרך כלל בקנייה משותפת, והקונפורמיות יותר באופנה: אפשר לראות את אותה התחפושת אצל הרבה ילדים.

"אני חושבת שתחפושת קנויה מורידה את המוטיב ההימור בתחפושת: היא כמו ביטוח. אי אפשר באמת 'ליפול' עם תחפושת קנויה, כי סביר להניח שיהיו עוד כאלה בכיתה או בגן.

"על תחפושת תוצרת בית יכול להיות שיצחקו, אבל גם יכול להיות שיתפעלו מאוד. לכן כשבוחרים בתחפושת קנויה הולכים יותר על בטוח – אבל חלק מההתרגשות וההנאה בתהליך נעלם".

"השינוי בפורים הוא רק חלק משינוי תרבותי גדול יותר", מוסיפה קוגל. "הרי בכלל היום אנחנו משיגים דברים בלחיצת כפתור. יש לזה יתרונות, אבל החיסרון הוא שכל מה שקשור בתהליך הולך לאיבוד. הילדים רגילים לתוצאות מהירות, ופחות מוכנים לעבור את הדרך. זה טבעי כי גם ההורים כאלה: בכל כך הרבה משפחות קוצר הזמן הפנוי גורם להורים לחפש קיצורי דרך. המקומות וההזדמנויות ללמד השקעה, יצירה, תהליך – מצטמצמים והולכים".

____________________________________________________________________________________________________________

עוד בלאשה:

• איך להתמודד עם בעיות שינה אצל ילדים?
• מלונית אחרי לידה - פינוק או הכרח?
• כך תעניקו לילדיכם חינוך עם ערכים